חיה בסרט

בהתחלה, כשהגענו לקנדה, בכלל לא התגעגעתי. היו לי קצת ייסורי מצפון על זה, כי מה פתאום אני לא מתגעגעת לכל אלו שנשארו בארץ ולא אראה עכשיו שנה שלמה? וזה בעיקר הפתיע אותי — השקט הזה שאין בו געגועים. אבל היו לזה הסברים מאוד הגיוניים. להמשיך לקרוא כאבים בעצם הגעגוע

בשעה הזו, אמצע הלילה שעון ישראל, לפני 25 שנים, שכבתי על מזרון בחדר של חברה בשכונת גילה בירושלים, ודיברתי עם אבא שלי.

להמשיך לקרוא חצי יובל

שני דברים מדהימים קרו לי בשנה האחרונה. על אחד מהם כבר כתבתי כאן – לפני כמעט שנה הפכתי לחברה פעילה בנשים עושות שלום. התחלתי, ככה בקטנה, בהצטרפות לניהול דף הפייסבוק של התנועה (לפני שנה ניהלה אותו מישהי אחת, היום אנחנו כבר צוות של ארבע), וכפי שהוזהרתי מראש – מהר מאוד נסחפתי לפעילות אדירה, אינטנסיבית ומעוררת השראה בכל יום ובכל רחבי הארץ. הדבר השני שקרה לי – לא פחות מדהים – הוא הזדמנות מקצועית מעולה: קיבלתי מינוי לשנת הלימודים הנוכחית כמרצה אורחת באוניברסיטת יורק בטורונטו, קנדה (באנגלית זה נשמע טוב יותר: Visiting Assistant Professor). כך יצא שבאמצע הקיץ התמקמנו בארץ חדשה. על התפקיד הזה, על המעבר של כל המשפחה לקנדה למשך השנה הנוכחית, על ההוראה במקום כל כך שונה – על כל אלה אספר בהזדמנות. זה בהחלט ראוי לפוסט נפרד.

מה שקרה בשבועיים האחרונים הוא ששני הדברים המדהימים האלה – הפעילות בנשים עושות שלום והמעבר לקנדה – התנגשו התנגשות חזיתית. וזה כאב. ממש כאב. להמשיך לקרוא לעשות שלום מרחוק

ביקום מקביל את חוגגת היום יום הולדת 62. אנחנו מתאספים אצלך בבית וחוגגים איתך את היציאה לפנסיה, או אולי מציעים לחכות עם החגיגה לליל הסדר המתקרב ולציין את היציאה מעבדות לחירות. (ואת נוזפת בנו ואומרת שההוראה והחינוך הם בכלל לא עבדות עבורך.) להמשיך לקרוא ביקום מקביל

על הקשר בין פרשת בא, פרשת בשלח, פחד, ייאוש, תקווה ואמונה. דברים שאמרתי בקבלת השבת הקהילתית. להמשיך לקרוא בין פחד וייאוש לתקווה ואמונה

הרבה פעמים אומרים לנו לעצור ולהריח את הפרחים — להעריך את היופי בחיים שלנו, את הדברים הקטנים. זה חשוב, אין ספק, ולא צריך לשכנע אותי — אופטימית נצחית — שזה נפלא לראות ולהעריך את הטוב, את הצד המואר של הירח. אבל לא אומרים לנו מספיק, לדעתי, לעצור ולהריח גם את מה שפחות נעים להריח. לעצור ולתת מקום גם לקשיים. להמשיך לקרוא לעצור ולהריח את הקושי

אני לא מספיק טובה.
המאמר שכתבתי נדוש ומשעמם.
ההרצאה המתוכננת תהיה נפילה גדולה.
ובסוף מישהו יסיר את המסכה שלי ויראה לעולם שאני לא כזו מוצלחת כמו שחושבים. להמשיך לקרוא על פחדים והתחזות

אז אני דוקטור, סופית ורשמית. חכמה עם תעודות. ההתרגשות עצומה והאושר גדול, ולצידם — תהום של געגועים ועצב. אחד הצדדים הקשים של האובדן של מישהו ממש קרוב הוא שאף שמחה לאחר מכן אינה יכולה להיות שלמה. תמיד משהו חסר. תמיד מישהו חסר. להמשיך לקרוא פוסט דוקטורט

אתמול אחר הצהרים, כמידי יום שישי הראשון של החודש (הלועזי), התכנסנו — בנות ובני היישוב שבו אני גרה — לקבלת השבת הקהילתית. מזה כמה שנים אנחנו נוהגים לקבל ביחד את השבת בשירים ובברכות. בכל פעם אחת המשתתפות (או אחד המשתתפים) נושאת דברים על פרשת השבוע, בדרך-כלל תוך קישורה לנושאים אקטואליים. מכיוון שהפעם בחרנו, שלא במפתיע, לשיר משיריו של נחום היימן ז"ל, ומכיוון שהתבקשתי להיות הדוברת הפעם, החלטתי לדבר על הקשר בין פרשת "ראה", קהילה, חוקי רווחה ונחום היימן.  להמשיך לקרוא אנשי הרוח והגשם