יום הזיכרון שלי

א.

כבר שנים רבות אני לא מסוגלת ללכת לטקסים של יום הזיכרון, לא מסוגלת לשאת ולהכיל. מרגישה שאני צריכה להיות לבד ולהתכנס בתוך עצמי. 

פעם מזמן פיתחתי סוג של מנהג – מהצפירה של ערב יום הזיכרון ועד כניסת יום העצמאות הייתי יושבת בסלון עם ערוץ דוקו, צופה בלופים של סרטי הזיכרון שמשודרים בו, ומרכיבה פאזל של כמה מאות או אלפי חלקים. זה איפשר לי התכנסות כמעט מדיטטיבית בתוך עצמי. זה איפשר לי לתת שמות ופנים לכאב הגדול שאני מרגישה, תוך שאני מנסה לסדר את החיים שלי מחתיכות פאזל מפוזרות לתמונה קוהרנטית. זה איפשר לי להתמודד עם הדיסוננס בין הידיעה שאני לכל היותר במעגל השני או השלישי של השכול לבין תחושת האבל העוצמתית, שהרגשתי שהיא הרבה מעבר לאבל הלאומי, אבל לא ידעתי לתת לה שם. 

להמשיך לקרוא יום הזיכרון שלי

מה שיש ומה שאין – פוסט אורחת

אני מתרגשת ממש לארח כאן בבלוג את עינת, אחותי האהובה, עם מחשבות בעקבות ביקור מולדת.

חזרנו הביתה לפני שבוע. התגעגעתי למיטה שלי, לריח של הכביסה ולבלאגן המאורגן במטבח. ניסיתי לחשוב איך לסכם את הביקור השנתי בישראל, כי השנה יותר מתמיד היה ביקור מלא, עשיר, עמוס ומעניין.

להמשיך לקרוא מה שיש ומה שאין – פוסט אורחת

מִשָּׁנָה לְשָׁנָה

יום ההולדת שלי לפני שנתיים היה יום מוזר שנע בחדות בין שמחה והתרגשות לבין כבדות גדולה. בדיעבד אני יודעת להגיד שהייתי אז בעיצומו של גל דכדוך גדול שנמשך כמה שבועות. גל שבמהלכו רק רציתי להתחבא מהעולם, גל שאת תחילת סופו כתבתי ופרסמתי באחד הפוסטים היותר חשופים בבלוג (והופ… הנה מגיע עוד אחד). זה היה תחילתו של תהליך הריפוי.

להמשיך לקרוא מִשָּׁנָה לְשָׁנָה

בתוך הבור

שום אסון לא קרה, הכל בסדר. והכל לא בסדר. הצטברות של כל מיני דברים ונסיבות במשפחה הקרובה והרחוקה, בחיים המקצועיים, במעגלים חברתיים קרובים ורחוקים, בתנועה, במדינה, בעולם. דברים שכל אחד מהם בנפרד לא מצדיק התפרקות של הנפש, אבל כולם ביחד גרמו לי בחודש האחרון לתחושה בלתי נסבלת של תבוסה ולרצון עז להוריד את הראש, להתחבא מהעולם ולא לצאת.

להמשיך לקרוא בתוך הבור

ספירת מלאי: עשור – פוסט אורחת

לפני כמה שנים בחרתי לי אחות. אחות שבעצמה חוותה אובדן ואבל וליוותה אותי במסירות באבל הפרטי שלי, עוד לפני שידעה שיום אחד נהפוך לאחיות. היום, כשאחותי שבחרתי לי שלחה לי את מה שהיא כתבה על אמא שלה (או בעצם לאמא שלה), ביקשתי את רשותה לפרסם את זה בבלוג שלי. קבלו ספירת מלאי שהיא מצד אחד הכי אישית בעולם ומצד שני כל מי שחוותה אובדן יכולה למצוא את עצמה בפנים.


dav

ספירת מלאי: עשור

בהתחלה סופרים את כל הדברים שקורים. יצאתי מהמיטה. קניתי חצאית. ירד עלי גשם. שכחתי לאכול. חזרתי לשיר באוטו (רק בסיבוב השני בספירלה).
להמשיך לקרוא ספירת מלאי: עשור – פוסט אורחת

כאבים בעצם הגעגוע

בהתחלה, כשהגענו לקנדה, בכלל לא התגעגעתי. היו לי קצת ייסורי מצפון על זה, כי מה פתאום אני לא מתגעגעת לכל אלו שנשארו בארץ ולא אראה עכשיו שנה שלמה? וזה בעיקר הפתיע אותי — השקט הזה שאין בו געגועים. אבל היו לזה הסברים מאוד הגיוניים. להמשיך לקרוא כאבים בעצם הגעגוע

חצי יובל

בשעה הזו, אמצע הלילה שעון ישראל, לפני 25 שנים, שכבתי על מזרון בחדר של חברה בשכונת גילה בירושלים, ודיברתי עם אבא שלי.

להמשיך לקרוא חצי יובל

לעשות שלום מרחוק

שני דברים מדהימים קרו לי בשנה האחרונה. על אחד מהם כבר כתבתי כאן – לפני כמעט שנה הפכתי לחברה פעילה בנשים עושות שלום. התחלתי, ככה בקטנה, בהצטרפות לניהול דף הפייסבוק של התנועה (לפני שנה ניהלה אותו מישהי אחת, היום אנחנו כבר צוות של ארבע), וכפי שהוזהרתי מראש – מהר מאוד נסחפתי לפעילות אדירה, אינטנסיבית ומעוררת השראה בכל יום ובכל רחבי הארץ. הדבר השני שקרה לי – לא פחות מדהים – הוא הזדמנות מקצועית מעולה: קיבלתי מינוי לשנת הלימודים הנוכחית כמרצה אורחת באוניברסיטת יורק בטורונטו, קנדה (באנגלית זה נשמע טוב יותר: Visiting Assistant Professor). כך יצא שבאמצע הקיץ התמקמנו בארץ חדשה. על התפקיד הזה, על המעבר של כל המשפחה לקנדה למשך השנה הנוכחית, על ההוראה במקום כל כך שונה – על כל אלה אספר בהזדמנות. זה בהחלט ראוי לפוסט נפרד.

מה שקרה בשבועיים האחרונים הוא ששני הדברים המדהימים האלה – הפעילות בנשים עושות שלום והמעבר לקנדה – התנגשו התנגשות חזיתית. וזה כאב. ממש כאב. להמשיך לקרוא לעשות שלום מרחוק

ביקום מקביל

ביקום מקביל את חוגגת היום יום הולדת 62. אנחנו מתאספים אצלך בבית וחוגגים איתך את היציאה לפנסיה, או אולי מציעים לחכות עם החגיגה לליל הסדר המתקרב ולציין את היציאה מעבדות לחירות. (ואת נוזפת בנו ואומרת שההוראה והחינוך הם בכלל לא עבדות עבורך.) להמשיך לקרוא ביקום מקביל

לעצור ולהריח את הקושי

הרבה פעמים אומרים לנו לעצור ולהריח את הפרחים — להעריך את היופי בחיים שלנו, את הדברים הקטנים. זה חשוב, אין ספק, ולא צריך לשכנע אותי — אופטימית נצחית — שזה נפלא לראות ולהעריך את הטוב, את הצד המואר של הירח. אבל לא אומרים לנו מספיק, לדעתי, לעצור ולהריח גם את מה שפחות נעים להריח. לעצור ולתת מקום גם לקשיים. להמשיך לקרוא לעצור ולהריח את הקושי