דרישת שלום מהעבר

בקיץ 1969, קצת לפני גיל 17, אבא שלי נסע לארצות הברית במסגרת משלחת של ״נוער לנוער״. בשבועיים האחרונים המשלחת המיוחדת הזו החזירה את אבא שלי לחיים שלי וגם לימדה אותי כל מיני דברים שלא ידעתי עליו.

על המשלחת הזו שמעתי ממנו די הרבה לאורך שנות ילדותי, וגם זכיתי להכיר חלק מחבריה שנשארו בקשר הדוק ומופלא עם הוריי שנים רבות לאחר אותו קיץ. עם חלקם המשכתי לשמור על קשר עד היום, שנים לאחר מותם של הוריי.

בשבוע שעבר נפתחה קבוצת ווטסאפ שבה נאספות ונאספים לאט לאט חברות וחברי המשלחת. מכיוון שאבא שלי עזב את העולם כמעט 20 שנה לפני פרוץ הווטסאפ לחיינו, אני הצטרפתי לקבוצה כנציגת המשפחה.

ואחרי כל כך הרבה שנים שבהן הוא כבר כמעט לא נוכח בחיי היום-יום שלי, השבוע, בזכות הקבוצה, הוא כאן איתי במלוא העוצמה.

מידי יום אני מקבלת עוד ועוד תמונות שלו כנער בן 17 (כמה מוזר זה לחשוב שבתמונות האלה הוא בערך בגיל שבין שני הבנים שלי).

שורה עליונה, שלישי מימין
שורה אמצעית, שלישי מימין, מתכופף
משמאל, חולצה ורודה
שני מימין
חברי המשלחת בפסטיבל הפופ באטלנטיק סיטי, ניו ג׳רזי, אוגוסט 1969

אני שומעת עליו ועל ימי המשלחת סיפורים רבים, את חלקם שמעתי ממנו ואני נושאת אותם איתי עד היום, ואת חלקם אני שומעת לראשונה.

חבורה מרשימה של נערות ונערים שמצאו את עצמם בארצות הברית בשיא המהפכה החברתית, המחאה נגד מלחמת ויאטנם, ימי וודסטוק ואפילו הנחיתה על הירח.

על כך כתבה טלי, אחת מחברות המשלחת:

וודסטוק לא היה העיקר. הייתה המחאה נגד מלחמת וייטנאם. הייתה ההתלבטות של הנוער האמריקאי אם הוא צריך להתגייס לצבא. היו ההיפים. היו סמים. והייתה המשימה שלנו להציג את ישראל הנהדרת עם הבעיות הפנימיות שלה ושל הנוער יחד עם העשייה הנפלאה וכל זאת באווירת השיכרון שלאחר מלחמת ששת הימים.

ובעיקר אני שומעת על אבא שלי כל כך הרבה דברים טובים. על הנער והאיש שהיה. על חוש ההומור שלו, המנהיגות שלו, רגישותו למצוקות של אחרים, האנושיות והיושרה, היותו חבר טוב ונאמן, הטעם המשובח שלו במוזיקה והופעות חיות, היכולת שלו להיכנס מיד ללב של כל מי שהוא פוגש. על האהבה הגדולה והכאב הגדול שהוא השאיר אחריו בלבבות רבים.

ועל הבחור שב-21.10.73, בהיותו בן 21 וכמה ימים, כתב מכתב שבו בישר על נפילתו של חבר הנפש שלו, דני בירו, בראשית מלחמת יום כיפור. מכתב שבו אבא שלי ביקש משרי הג׳ינג׳י, חברו הטוב מהמשלחת ששירת אז במפקדה של חיל השריון, שינסה לברר מה קרה ואיך דני נהרג, כי אי-הידיעה משגעת את הוריו של דני – וגם אותו עצמו.

בדיוק שבוע לאחר שהמכתב הזה נכתב ונשלח, הוקם המרכז לאיתור נעדרים שאליו אבא שלי גויס ובמסגרתו חקר ובירר פרטים על אלפי חיילים נעדרים ושבויים. (על הפרק המרתק הזה בחייו כתבתי כאן פעם)

עם ובלי קשר למשלחת, הגיעה השבוע דרישת שלום נוספת מאבא שלי, דרך דני לוין, שריכז והכין את המשלחת ונשאר ״אבא מאמץ״ של אבא שלי ושל חברות וחברי משלחת נוספים. מאז שאני זוכרת את עצמי, דני, אשתו אהובה ובנותיהם נועה ונירה היו חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלי. ביום חמישי האחרון קפצתי אליהם וקיבלתי את התמונה הזו שדני ואהובה צילמו מחוץ לבית החולים שבו נולדתי – אני בזרועותיהם של אבא ואמא, בת יומיים או שלושה, משתחררת מבית החולים ועטופה באהבה גדולה.

קיבלתי גם מכתב שאבא שלי כתב למשפחה המופלאה הזו בפברואר 1981, ובו תיאר אותי כך:

וממש במקרה (או שלא), סיימתי את השבוע הזה בעמידה שתוכננה לפני כמה שבועות בצומת מעון שבנגב המערבי, עם חברותיי מנשים עושות שלום במועצה האזורית אשכול (עוטף עזה). יחד איתן ועם השלטים שלנו שקוראים לקידום הסכם מדיני ולהשתתפות משמעותית של נשים בקבלת החלטות, עמדתי במרחק קילומטרים ספורים מהשדות של קיבוץ בארי. השדות שבהם נקבר דני בירו בראשית המלחמה, עד שזוהה והובא לקבורה בחיפה. השדות שבהם אבא שלי בחר לסיים את חייו 20 שנה לאחר מכן.

בדרך לדרום, נורית גלרון, שהכרתי ואהבתי כבר כילדה בזכות אוסף הקלטות המרשים של אבי, שרה לי פתאום ברדיו –

לו רק רגע אחד
היה מחזיר אליו
אותך – אליי

השבוע הזה החזיר אליו אותו – אליי
והלב שלי מתפוצץ מהתרגשות

באחת מקבוצות הפייסבוק שבהן אני חברה, אנחנו נוהגות לסיים את השבוע בשרשור קבוע – ״שלושה דברים שלמדתי השבוע״. אז הנה, שלושה דברים שלמדתי על אבא שלי השבוע:

  1. בניגוד למיתוס המשפחתי, הוא לא היה בפסטיבל וודסטוק האגדי שנערך בקיץ 1969, אבל הוא כן היה בפסטיבל הפופ באטלנטיק סיטי, ניו ג׳רזי, שנערך כשבועיים לפני כן, וזכה לצפות בשובה של אפולו 11 לאחר הנחיתה על הירח, בשידור חי על מסכי ענק בסנטרל פארק.
  2. בזמן לימודי משפטים כעתודאי באוניברסיטת תל אביב הוא ריכז מועדוניות של אקי״ם בתל אביב יחד עם סעיד, חברו למשלחת ולספסל הלימודים.
  3. הוא מעולם לא השלים את ההסמכה שלו לעריכת דין, אבל זה לא הפריע לצבא להעסיק אותו כסניגור צבאי.
  4. בונוס – הוא היה חבר מסור ואוהב, בעל חוש הומור משובח, טעם מעולה במוזיקה ובהופעות, מנהיג מלידה, רגיש לזולת ואהוב על כולם. אבל את כל אלה כבר ידעתי מהיום שנולדתי.

בדרכי הולכים איתי
נופים וניגונים
ופנים, פנים
אתה בא והולך אליי

5 תגובות בנושא “דרישת שלום מהעבר”

  1. יעל יקרה קראתי את החיבור המאלף על המנטור שלך. האיש המיוחד בעל חיוך מקסים שפתח בפניו דרך ללב חבריו ומכריו .
    רגשת אותי עד דמעות והחזרת אותי לזמן היפה שהתחיל בבית ברח’ קואדרס בכרמל צרפתי לבית בהרצליה ולדרך הים ולת”א . לאילת ירדנו פעם בשנה לנופש ולראות את הוריך היקרים .
    הנחמה תבוא מכם ממשי הדרך🙏
    שאו ברכה 🙏

  2. יעלי … מתוקה שלי….
    נזכרת בסיפורים שלו … בתמונות שחלק עת סיפר על התקופה הזו.
    מתרגשת … מתגעגעת לחברים שלי …
    כל אחד מהם ושניהם יחד היו חבריי לב שלי.
    נוצרת אותם עד נשימה אחרונה.

  3. איזו התרגשות! הלב פועם בטירוף והדופק ממריא. מעבר לכתיבה העפלאה שלך, ככה באבחת צילום לחזור לעבר לזכרונות לשיחות טלפון מצחיקות , ואמא כאן, והחיוך שלה, והסיפורים על אבא. אין מילים יזה אנשים נפלאים גדלו שני אלו . חיבוק גדול אהובה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *