9 שנים

כבר 9 שנים בדיוק שאני לא יכולה להתקשר אליה (אמא, תעזבי שניה את הסוליטייר ותתרכזי בשיחה)

ולא יכולה לקבוע איתה לקפה (היא – הפוך גדול עם האספרסו בצד, אני – אספרסו כפול + כל האספרסו שלא נכנס לקפה שלה)

ולא יכולה להגיע אליה עם החבר׳ה ביום שישי אחר הצהרים ולהעביר יחד את הזמן עד הערב (עם הגילטי פלז׳רז האולטימטיביים שלנו – הטופ מודל הבאה וסלט תפוחי אדמה טרי וחמים)

ולא יכולה לעשות איתה road trip חצי ספונטני לאילת (הלוך-חזור ביום אחד, ככה בקטנה)

אבל כבר 9 שנים שאני ממשיכה לדבר איתה ולספר לה ולהתייעץ איתה.

בשבועיים האחרונים הייתי צריכה לקבל החלטה מקצועית משמעותית מאוד. החלטה מסוג החלומות שאם הם לא מפחידים אותך הם כנראה לא גדולים מספיק. 

עדיין בתוך התקופה הלא פשוטה שעוברת עליי, עם קושי גדול לסמוך על האינטואיציה שלי שבדרך כלל עובדת מצוין. המון מחשבות והתלבטויות, המון שיחות עם המשפחה ועם חברות, וקושי גדול להחליט.

אז דיברתי איתה והתייעצתי איתה.

והיא התיישבה לי על הכתף ואמרה לי: ״כמו תמיד, הכי טוב לעבוד איפה שהלב שלך נמצא״.

והיא צדקה.

You turn off the light, and kiss me good night

And mother, I know that I’m gonna be alright

2 thoughts on “9 שנים”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *