אני מתרגשת ממש לארח כאן בבלוג את עינת, אחותי האהובה, עם מחשבות בעקבות ביקור מולדת.
חזרנו הביתה לפני שבוע. התגעגעתי למיטה שלי, לריח של הכביסה ולבלאגן המאורגן במטבח. ניסיתי לחשוב איך לסכם את הביקור השנתי בישראל, כי השנה יותר מתמיד היה ביקור מלא, עשיר, עמוס ומעניין.
להמשיך לקרוא מה שיש ומה שאין – פוסט אורחתיום ההולדת שלי לפני שנתיים היה יום מוזר שנע בחדות בין שמחה והתרגשות לבין כבדות גדולה. בדיעבד אני יודעת להגיד שהייתי אז בעיצומו של גל דכדוך גדול שנמשך כמה שבועות. גל שבמהלכו רק רציתי להתחבא מהעולם, גל שאת תחילת סופו כתבתי ופרסמתי באחד הפוסטים היותר חשופים בבלוג (והופ… הנה מגיע עוד אחד). זה היה תחילתו של תהליך הריפוי.
להמשיך לקרוא מִשָּׁנָה לְשָׁנָהאת יום האישה השנה אני בוחרת לציין עם מי שהפכה אותי, אותנו, למה שאנחנו היום.
להמשיך לקרוא מודל לחיקויבקיץ 1969, קצת לפני גיל 17, אבא שלי נסע לארצות הברית במסגרת משלחת של ״נוער לנוער״. בשבועיים האחרונים המשלחת המיוחדת הזו החזירה את אבא שלי לחיים שלי וגם לימדה אותי כל מיני דברים שלא ידעתי עליו.
להמשיך לקרוא דרישת שלום מהעברכבר 9 שנים בדיוק שאני לא יכולה להתקשר אליה (אמא, תעזבי שניה את הסוליטייר ותתרכזי בשיחה)
ולא יכולה לקבוע איתה לקפה (היא – הפוך גדול עם האספרסו בצד, אני – אספרסו כפול + כל האספרסו שלא נכנס לקפה שלה)
ולא יכולה להגיע אליה עם החבר׳ה ביום שישי אחר הצהרים ולהעביר יחד את הזמן עד הערב (עם הגילטי פלז׳רז האולטימטיביים שלנו – הטופ מודל הבאה וסלט תפוחי אדמה טרי וחמים)
ולא יכולה לעשות איתה road trip חצי ספונטני לאילת (הלוך-חזור ביום אחד, ככה בקטנה)
להמשיך לקרוא 9 שניםשום אסון לא קרה, הכל בסדר. והכל לא בסדר. הצטברות של כל מיני דברים ונסיבות במשפחה הקרובה והרחוקה, בחיים המקצועיים, במעגלים חברתיים קרובים ורחוקים, בתנועה, במדינה, בעולם. דברים שכל אחד מהם בנפרד לא מצדיק התפרקות של הנפש, אבל כולם ביחד גרמו לי בחודש האחרון לתחושה בלתי נסבלת של תבוסה ולרצון עז להוריד את הראש, להתחבא מהעולם ולא לצאת.
להמשיך לקרוא בתוך הבורלפני כמה שנים בחרתי לי אחות. אחות שבעצמה חוותה אובדן ואבל וליוותה אותי במסירות באבל הפרטי שלי, עוד לפני שידעה שיום אחד נהפוך לאחיות. היום, כשאחותי שבחרתי לי שלחה לי את מה שהיא כתבה על אמא שלה (או בעצם לאמא שלה), ביקשתי את רשותה לפרסם את זה בבלוג שלי. קבלו ספירת מלאי שהיא מצד אחד הכי אישית בעולם ומצד שני כל מי שחוותה אובדן יכולה למצוא את עצמה בפנים.
בהתחלה סופרים את כל הדברים שקורים. יצאתי מהמיטה. קניתי חצאית. ירד עלי גשם. שכחתי לאכול. חזרתי לשיר באוטו (רק בסיבוב השני בספירלה).
להמשיך לקרוא ספירת מלאי: עשור – פוסט אורחת
בהתחלה, כשהגענו לקנדה, בכלל לא התגעגעתי. היו לי קצת ייסורי מצפון על זה, כי מה פתאום אני לא מתגעגעת לכל אלו שנשארו בארץ ולא אראה עכשיו שנה שלמה? וזה בעיקר הפתיע אותי — השקט הזה שאין בו געגועים. אבל היו לזה הסברים מאוד הגיוניים. להמשיך לקרוא כאבים בעצם הגעגוע
לאורך חודש פברואר בשנה שעברה חיכיתי בקוצר רוח לתשובות מאוניברסיטאות בארצות הברית שאליהן הגשתי מועמדות למשרה כפוסט דוקטורנטית. להמשיך לקרוא על דלתות וחלונות (או: איך מצאתי את עצמי בטורונטו?)
בשעה הזו, אמצע הלילה שעון ישראל, לפני 25 שנים, שכבתי על מזרון בחדר של חברה בשכונת גילה בירושלים, ודיברתי עם אבא שלי.
