אין קץ לאין שובך

לפני 32 שנה אבא שלי יצא מהבית ולא חזר. 

בגיל 40 וכמה חודשים, אחרי שנים של ייסורי נפש שלא הצליח לפתור, הוא שם קץ לחייו. חיים שלמים עברו מאז, והמון ציוני דרך – היום שבו ״הפכתי את התקליט״ והזמן בלעדיו התחיל להיות ארוך יותר מהזמן איתו. החתונה בלעדיו, הלידות של הנכדים שלו שמכירים אותו רק מתמונות וסיפורים. האובדן של אמא שלנו. היום שבו הפכתי להיות מבוגרת ממנו. 

כבר סיפרתי כאן פעם איך בשנים האחרונות, בזכות הטיפול, אני חושפת עוד ועוד רבדים בתוכי שבכלל לא הבנתי שהוא נמצא בהם. פצעים עמוקים שכואבים בלי להבין, שמפעילים טריגרים חזקים ובלתי צפויים. גיליתי כמה תסביכים שלו אני ממשיכה לשאת ועכשיו אני לומדת לשחרר אותם. השחרור הזו מפחיד מאוד כי זה כמו להיפרד ממנו בכל פעם מחדש. אם כל החלקים האלה ילכו – מה יישאר בי ממנו? אבל אני גם יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות וזה מה שהוא היה רוצה שאעשה – שאצליח לתקן בי את מה שהוא לא הצליח לתקן בעצמו. אז אני חושפת לאט לאט את הרבדים האלה ויודעת שהמאמץ והכאב שווים את זה. יודעת שבסוף יישאר בי בעיקר הטוב שלקחתי ממנו. לא מזמן אמרתי לפסיכולוגית שלי שאני יודעת שאין ברירה אלא לעבור דרך, ופתאום הבנתי את כפל המשמעות. אני עוברת דרך המקומות הכי כואבים בתוכי, ואני גם יכולה להביט אחורה בסיפוק ולהבין איזו כברת דרך עברתי. 

ובתוך כך אני גם מגלה כמה דברים טובים קיבלתי ממנו, כמה למדתי ממנו בכלל בלי לדעת. הייתי בת 16 כשהוא התאבד, אבל ביליתי לצידו כל כך הרבה זמן במלונות שבהם עבד ושאותם ניהל. בהתחלה זה היה כ״אורחת״ – היינו מגיעים לבריכה בשבתות שבהן עבד, ואם היה חדר פנוי אז בכלל היה לנו צ׳ופר. ומגיל 11 התחלתי לעבוד במלון – בהתחלה בקפיטריה ואחר כך בקבלה, ובקיץ האחרון לחייו, כששימש כסמנכ״ל מלון ״הנסיכה״ שעדיין לא נפתח, עבדתי לצידו קיץ שלם במשרד ההקמה של המלון. זה היה התפקיד האחרון שלו. הצוות הספיק לחגוג לו יום הולדת 40 במסיבת הפתעה קצת לפני שהמלון נפתח, בלי לדעת ש-3 חודשים ו-4 ימים אחר כך הוא יתאבד. 

לקח לי יותר משלושה עשורים לגלות איזה חותם השאירו בי השנים האלה ולהבין עד כמה סגנון הניהול שלנו דומה – ניהול של חמלה, קרבה, ידידות, כבוד, אמון והקשבה. מהלוויה שלו אני זוכרת תמונות בודדות בלבד. תמונה ברורה במיוחד היא של אחד העובדים של מלון ״אמריקנה״, מלון שהיה כמו בית עבורי, מקריא את המכתב שאבא שלי כתב לצוות כשעזב את המלון ב-1990, מכתב שכולו לב אחד גדול. אני זוכרת את עצמי נשארת בלי אוויר וצועקת ״אני זוכרת את המכתב הזה!״ אחר כך הצוות הניח את המכתב בתוך מסגרת שחורה בפינת הזיכרון במלון. זו הייתה המורשת שלו – כך הוא ניהל. זכיתי ללמוד ממנו ואני אסירת תודה על כך, היום יותר מתמיד.

אבא שלי בחר להתאבד ביער בארי, מול ים של כלניות. היו לו זכרונות טובים משם – מתי ועמיר שנרצחו ב-7 באוקטובר היו מהחברים הטובים ביותר של הוריי, ושנה לפני שהתאבד בילינו שם סופשבוע משפחתי. זה המראה שמולו הוא בחר להיפרד מהעולם. זה הזיכרון האחרון שלו, הזיכרון האחרון ממנו. הכל מתערבב לי עכשיו – ההמתנה, חוסר הידיעה, האובדן, קיבוץ בארי. 3 ימים חלפו בין היום שבו הוא נעלם לבין היום שבו מצאו אותו והודיעו לנו. גם על זה כבר כתבתי כאן פעם. שלושת הימים האלה נראו לנו אז כמו נצח. אני לא יכולה לדמיין את הקושי הבלתי נסבל של המתנה במשך 471 ימים שבהם עשרות משפחות לא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן. 

לפני שבועיים, בפעילות של נשים עושות שלום, הזדמן לי לחשוב שוב על מה זה בית בשבילי. זו שאלה נפיצה במציאות שלנו. זו שאלה מורכבת עבור מי שעד גיל 18 עברה 15 דירות ב-5 ערים ו-2 יבשות (וגם על כך עוד יהיה פעם פוסט). חברה שאלה אותי בשנה שעברה – מה בתוך כל המעברים האלה גרם לי להרגיש בבית, והתשובה הייתה פשוטה וברורה: האהבה של ההורים שלי. האהבה הגדולה שהייתה ביניהם והאהבה שהעניקו לנו. לא משנה איפה נחתנו על פני הגלובוס ואיפה התמקמנו ואם עזבנו אחרי כמה חודשים או שנה או חמש שנים – הם תמיד נתנו לי את הביטחון שהייתי צריכה. זה בית בשבילי, והבית הזה תמיד יישאר בתוכי. 

אני רואה את הצל שלך ורק אחר כך אותך
וכמו שכתוב בשיר אין קץ לאין שובך
את הקווים החסרים לדמותך ציירתי בעיפרון שקוף
אולי משהו יתבהר לכדי תמונה מתוך החסר

ומאוד לא פשוט לחכות

כמו כולם, גם אני נעה בימים האחרונים בדיסוננס הזוי בין המתנה מורטת עצבים לבין הדחקה ודבקות בשגרה. כמו כולם, גם אני לא מאמינה שזו המציאות שאנחנו חיים בה. כבר 10 חודשים שאני מרגישה שאני חיה בשתי מציאויות מקבילות – אחת שבה ה-7 באוקטובר קרה והשנייה שבה הוא לא קרה. כי איך אפשר להכיל את המציאות שבה איבדנו כל כך הרבה? מציאות שבה אחרי 10 חודשים עדיין נמצאים בשבי בעזה 115 נשים, גברים וילדים והממשלה שאמורה לעשות הכל כדי להציל אותם עושה הכל כדי לסכל את העסקה?? איך אפשר להמשיך בלי לדעת אם מחר הכל יסתיים או שתפרוץ מלחמת עולם שלישית?

יושבת במרפאה בתור לבדיקה שגרתית, על מסך הטלוויזיה כותרות שמדברות על האיום הממשי מאיראן ומלבנון, וסביבי במרפאה – כאילו כלום. הכל כרגיל.

זה מוזר לחיות ככה, אבל הכל כל כך בלתי נתפס וכל יום מתחוללת כאן עוד דרמה, עד שנדמה שאנחנו חיים בתוך סרט-אקשן-אפוקליפטי-מותחן-פוליטי מופרך לחלוטין שאם היה נכתב כתסריט היה נזרק ישר לפח מרוב חוסר אמינות. 

לפני כמה ימים חומת ההדחקה שלי התחילה להיסדק והחרדה התחילה להציץ מבין הסדקים. לא הבנתי למה. לא הצלחתי לשים את האצבע על הטריגר. אבל אז, בדרך לעבודה, הטלפון שלי ניגן את Waiting for a miracle to come של לאונרד כהן. ובדרך חזרה, כשהוא ניגן את ״למחרת״ של יהודית רביץ, האסימון נפל. 

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח

ועוד לא קל לנשום
ועוד לא קל לחשוב
ומאוד לא פשוט לחכות

זו ההמתנה – ההמתנה הבלתי אפשרית הזו שסדקה לי את החומה. ההמתנה שזורקת אותי בדיוק 13.5 שנים אחורה, לימים של ההמתנה מחוץ לטיפול נמרץ, כשבפנים אמא שלי מחוסרת הכרה אחרי שנפצעה אנושות בתאונת דרכים. שבוע ויום חיכינו, ולא ידענו למה אנחנו מחכים. עליות ומורדות, רגעים של כמעט, רגעים של יאוש, רגעי חסד בודדים של עיניים שנדמה שנפקחות ואז שוב נעצמות. 

אחרי שבוע ויום העבירו אותה לאחת המחלקות והסבירו לנו שכבר אין איך לעזור לה. ושוב חיכינו. חיכינו לסוף ונפרדנו וחיכינו ובאנו והלכנו והמשכנו לחכות, ולא ידענו כמה זמן זה ייקח ואיך זה יהיה ומתי זה ייגמר ואיך נמשיך אחרי. זה לקח 6 ימים בסך הכל, ונראה כמו נצח. 

ועכשיו שוב ההמתנה מורטת העצבים הזו. המתנה למה? לא ברור. מתי? לא ידוע. מה יקרה? מאיפה? כמה? כמה זמן זה יימשך? זה יהיה סמלי וקצר או קשה וארוך? אין לדעת. תהיה לנו תקומה אחרי ההפקרה האיומה או שבפעם השלישית בהיסטוריה, בשנות ה-70 של המדינה היהודית העצמאית, הקנאות הלאומנית תאכל אותנו מבפנים ותאפשר לאויבים שלנו מחוץ לתת לנו מכת מחץ ולהגלות אותנו? יש להמתין ולראות.

ובתוך כך גם ההמתנה הבלתי נתפסת כבר 10 חודשים! לחטופים ולחטופות שיחזרו הביתה. הלב יוצא אל האימהות והאבות, הילדים והילדות, האחים והאחיות. 10 חודשים של ציפייה ואי ידיעה ומחשבות איומות על מה שעובר עליהם שם. איך יכול להיות שזו המציאות שלנו?!

אז מה בכל זאת מאפשר לי לקום כל בוקר? הידיעה שלמרות הכל יכול להיות כאן טוב. הידיעה שיש כאן כל כך הרבה שפועלים ופועלות כל יום כדי שתהיה לנו תקומה, שיוצאים לרחובות ולא מוותרים ועושים כל מה שאפשר. וגם הידיעה שהטרגדיה שכולנו עוברים עכשיו יכולה להיגמר בהסכם מדיני. וזה יקרה, כי אין לנו דרך אחרת. תהיה עסקה, החטופים יחזרו, המלחמה תיגמר, יתחיל משא ומתן – ויהיה כאן שלום. זה לא יהיה שלום של פרחים ופרפרים, וזה בסדר. זה יהיה שלום שבו לא נהרוג אחד את השני. שלום שבו נוכל פשוט לחיות. והארץ תוכל לשקוט (לפחות) 40 שנה. אני יודעת את זה כי יש כאן המונים והמונות שעובדות ועובדים על זה יום יום. אני יודעת את זה כי גם בגדה המערבית ובעזה יש פעילות ופעילי שלום שעושות ועושים כל מה שניתן כדי שהילדות והילדים שלנו יוכלו לגדול כאן בשקט ובביטחון. 

העשייה הזו עוזרת לי, נותנת תוחלת ותכלית במציאות סוריאלסטית של המתנה מורטת עצבים. וגם אם בכל יום מחדש נדמה שהעשייה הזו היא טיפה קטנה באוקיינוס של זוועות – הטיפה הזו לכשעצמה, כל הטיפות יחד, הופכות את העולם הזה, את המדינה הזו, למקום טוב יותר. הטיפות האלה הן התקומה שלנו.

And the world will be better for this
That one man, scorned and covered with scars
Still strove with his last ounce of courage
To reach the unreachable star

יום הזיכרון שלי

א.

כבר שנים רבות אני לא מסוגלת ללכת לטקסים של יום הזיכרון, לא מסוגלת לשאת ולהכיל. מרגישה שאני צריכה להיות לבד ולהתכנס בתוך עצמי. 

פעם מזמן פיתחתי סוג של מנהג – מהצפירה של ערב יום הזיכרון ועד כניסת יום העצמאות הייתי יושבת בסלון עם ערוץ דוקו, צופה בלופים של סרטי הזיכרון שמשודרים בו, ומרכיבה פאזל של כמה מאות או אלפי חלקים. זה איפשר לי התכנסות כמעט מדיטטיבית בתוך עצמי. זה איפשר לי לתת שמות ופנים לכאב הגדול שאני מרגישה, תוך שאני מנסה לסדר את החיים שלי מחתיכות פאזל מפוזרות לתמונה קוהרנטית. זה איפשר לי להתמודד עם הדיסוננס בין הידיעה שאני לכל היותר במעגל השני או השלישי של השכול לבין תחושת האבל העוצמתית, שהרגשתי שהיא הרבה מעבר לאבל הלאומי, אבל לא ידעתי לתת לה שם. 

להמשיך לקרוא יום הזיכרון שלי

לזכר זיוה, האמא של האחיות שלי

בחודש שעבר, בכאב גדול ובטרם עת, נפרדנו מזיוה, האמא של האחיות שלי. 

כשהייתי בת 17 ורבע, קצת יותר משנה אחרי שאבא שלי מת, אמא שלי פגשה את שמעון, וזמן לא ארוך לאחר מכן עברנו לגור ביחד. מהצד שלנו הגענו 2 בנות ובן, ועם שמעון הגיעו 3 בנות, וכך בקיץ 1994 עברנו כולנו לבית גדול – שני מבוגרים, 6 ילדים שהצעיר בהם בן 11, אני הבכורה בת 17.5, באמצע עוד 4 בנות מתבגרות, וגם שתי כלבות קטנות.

להמשיך לקרוא לזכר זיוה, האמא של האחיות שלי

מה שיש ומה שאין – פוסט אורחת

אני מתרגשת ממש לארח כאן בבלוג את עינת, אחותי האהובה, עם מחשבות בעקבות ביקור מולדת.

חזרנו הביתה לפני שבוע. התגעגעתי למיטה שלי, לריח של הכביסה ולבלאגן המאורגן במטבח. ניסיתי לחשוב איך לסכם את הביקור השנתי בישראל, כי השנה יותר מתמיד היה ביקור מלא, עשיר, עמוס ומעניין.

להמשיך לקרוא מה שיש ומה שאין – פוסט אורחת

מִשָּׁנָה לְשָׁנָה

יום ההולדת שלי לפני שנתיים היה יום מוזר שנע בחדות בין שמחה והתרגשות לבין כבדות גדולה. בדיעבד אני יודעת להגיד שהייתי אז בעיצומו של גל דכדוך גדול שנמשך כמה שבועות. גל שבמהלכו רק רציתי להתחבא מהעולם, גל שאת תחילת סופו כתבתי ופרסמתי באחד הפוסטים היותר חשופים בבלוג (והופ… הנה מגיע עוד אחד). זה היה תחילתו של תהליך הריפוי.

להמשיך לקרוא מִשָּׁנָה לְשָׁנָה

דרישת שלום מהעבר

בקיץ 1969, קצת לפני גיל 17, אבא שלי נסע לארצות הברית במסגרת משלחת של ״נוער לנוער״. בשבועיים האחרונים המשלחת המיוחדת הזו החזירה את אבא שלי לחיים שלי וגם לימדה אותי כל מיני דברים שלא ידעתי עליו.

להמשיך לקרוא דרישת שלום מהעבר

9 שנים

כבר 9 שנים בדיוק שאני לא יכולה להתקשר אליה (אמא, תעזבי שניה את הסוליטייר ותתרכזי בשיחה)

ולא יכולה לקבוע איתה לקפה (היא – הפוך גדול עם האספרסו בצד, אני – אספרסו כפול + כל האספרסו שלא נכנס לקפה שלה)

ולא יכולה להגיע אליה עם החבר׳ה ביום שישי אחר הצהרים ולהעביר יחד את הזמן עד הערב (עם הגילטי פלז׳רז האולטימטיביים שלנו – הטופ מודל הבאה וסלט תפוחי אדמה טרי וחמים)

ולא יכולה לעשות איתה road trip חצי ספונטני לאילת (הלוך-חזור ביום אחד, ככה בקטנה)

להמשיך לקרוא 9 שנים

בתוך הבור

שום אסון לא קרה, הכל בסדר. והכל לא בסדר. הצטברות של כל מיני דברים ונסיבות במשפחה הקרובה והרחוקה, בחיים המקצועיים, במעגלים חברתיים קרובים ורחוקים, בתנועה, במדינה, בעולם. דברים שכל אחד מהם בנפרד לא מצדיק התפרקות של הנפש, אבל כולם ביחד גרמו לי בחודש האחרון לתחושה בלתי נסבלת של תבוסה ולרצון עז להוריד את הראש, להתחבא מהעולם ולא לצאת.

להמשיך לקרוא בתוך הבור