כאבים בעצם הגעגוע

בהתחלה, כשהגענו לקנדה, בכלל לא התגעגעתי. היו לי קצת ייסורי מצפון על זה, כי מה פתאום אני לא מתגעגעת לכל אלו שנשארו בארץ ולא אראה עכשיו שנה שלמה? וזה בעיקר הפתיע אותי — השקט הזה שאין בו געגועים. אבל היו לזה הסברים מאוד הגיוניים. הכל היה חדש, מסעיר ומרגש. השגרה שלנו השתנתה לגמרי ולא היה בשגרה החדשה שלנו ״חור״ כזה שמבליח ותוקף בעוצמה ומזכיר את מה שחסר. חיכו לנו כאן חברות וחברים שקלטו אותנו ישר, כך שאפילו לרגע אחד לא הרגשנו בדידות. מידי פעם היו רגעים של תחושת החמצה גדולה, כשהיו בארץ אירועים מיוחדים שלא יכולתי לקחת בהם חלק. אבל ידעתי שהפרידה מהארץ, מהמשפחה, מהחברות והחברים, מהתנועה שלי שלא עזבתי לרגע אבל יכולתי לפעול בה רק מרחוק, מהקהילה שלי, מהאוניברסיטה ומהקבוצה של שיעורי המדרגה — ידעתי שהפרידה הזו היא זמנית בלבד. רק שנה ואנחנו חוזרים. הטיול הארוך של אחרי הצבא שאף פעם לא עשינו.

ואז, פתאום, שלושה חודשים לפני החזרה המתוכננת לישראל, כשהתחלנו לתכנן את הפרטים הקטנים והגדולים של החזרה, הגעגועים נחתו בעוצמה.

האמת היא שבהתחלה בכלל לא זיהיתי אותם. התרגשתי מהחזרה הצפויה ובאותו זמן הצטערתי על הצורך לעזוב את קנדה. חשבתי לעצמי שאיזה כיף לנו שטוב לנו בשני המקומות. שאנחנו לא ״בורחים״ מקנדה, אלא פשוט נגמרת לה השנה ואנחנו חוזרים לארץ שהיא, בלי שום ספק, הבית שלנו.

לצד השמחה הזו, לקח לי זמן להבין שכל נים בגוף שלי מתגעגע בו זמנית לשני מקומות: אני מתגעגעת לישראל ומחכה להגיע הביתה ואני כבר מתגעגעת מראש לקנדה.

הבנתי את זה כשקלטתי שהכאבים האלה בקרסול שמאל שהתחילו פתאום, הכאבים ששום פיזיותרפיה, תרגילים או מתיחות לא מצליחים להעלים לגמרי, הכאבים שנמשכים כבר כמה שבועות ושטיפסו גם לגב התחתון — הכאבים האלה הם בכלל לא פציעת ספורט. הבנתי שאני מתגעגעת כשקלטתי שאלה הכאבים שכבר שבע שנים באים והולכים. כאבים שהתחילו ביולי 2011 — חמישה חודשים אחרי שאמא שלי נהרגה, חודשיים אחרי שאחותי עברה לגור בארצות הברית ויום אחרי שאחי הודיע שהוא התקבל למשרה מעולה בפריז ועומד לעזוב. גם אז הכאבים התחילו איפשהו באמצע רגל שמאל. גם אז הייתי בטוחה שזו פציעת ספורט. גם אז לקח שבוע או שבועיים עד שהם טיפסו לגב התחתון. וגם אז לקח כמה שבועות של פיזיותרפיה עד שהבנתי שהכאבים האלה הם הדרך של הגוף שלי להביע את עוצמת הגעגוע. מאז, בכל פעם שאני מתגעגעת ממש, הגב מאותת. זה קורה בסוף של ביקור של אחי או אחותי בישראל או בסוף ביקור שלי אצלם. זה קורה ברגעים שבהם הגעגועים לאמא שלי תוקפים אותי פתאום בעוצמה גדולה. כבר שבע שנים שהם מבקרים אותי מידי פעם, הכאבים האלה. כבר שבע שנים שאני קוראת להם ״כאבים בעצם הגעגוע״.

וכבר חודשיים הגב שלי מאותת את הגעגוע הכפול, לישראל ולקנדה.

״האם הכאב הזה היה שווה את הנסיעה לכאן?״ שאל אותי בנזוגי לא מזמן.
״כן, היה שווה את זה. ללא ספק.״
בדיוק כמו שאני מעדיפה להכיר ולאהוב ולכאוב פרידה מאשר לא להכיר בכלל. כאב הגעגוע חזק במיוחד כשהפרידה היא מאלו שאהובים ואהובות במיוחד. אבל הכאב החזק הזה גם מעיד על כך שזכיתי לאהוב. שזכיתי בעוד יחסים משמעותיים בשרשרת הארוכה של יחסים שמרכיבים את החיים שלי.

אז הלב שלי מתפוצץ מגעגועים ומהתרגשות לקראת החזרה לישראל. אני כבר מחכה לפגוש ולחבק את כל אלו שמחכות ומחכים לי בישראל. מחכה לקחת חלק פעיל באירועים שאותם אני עוזרת לארגן. מחכה לחזור לשיעורי המדרגה שבהם עדיין נשמר לי המקום הקבוע ומחכה לי בסבלנות. מחכה לארגן את הבית שמצאנו ושכרנו ומחכה לנו. מחכה להסתובב ברחובות המוכרים. מחכה לחזור לחיות באזור זמן אחד ולא להיות בתודעת זמן מפוצלת תמידית.

ובמקביל אני כבר מתגעגעת מאוד IMG_1304מראש לכפר הקנדי שלי — לחברות שחיכו לי כאן ולאלו שנוספו במהלך השנה. לשקט הרגוע של החיים מחוץ לסיר הלחץ הישראלי, לסובלנות ולסבלנות שמאפיינות את החיים כאן. IMG_2748לאוניברסיטה שאני מרגישה בה כמו בבית, למשרד עם החלונות הענקיים שדרכם אפשר לראות את כל הקמפוס כמעט. לקניות החודשיות בקוסטקו, לחבילות שמגיעות מאמאזון עד הדלת יום לאחר ההזמנה. לכל הדברים שלמדתי להכיר והפכו לשגרה, ולכל הדברים שלא הספקתי להכיר. לסנאים ולארנבים שמבקרים בחצר, לצבעים העזים של עונות השנה, לשקיעות המרהיבות ברחוב שלנו. אפילו לחורף הקנדי אני כבר מתגעגעת מראש.IMG_1673

אחרי ההבנה הזו עוצמת הכאבים קצת פחתה, אבל יש לי הרגשה שהכאבים ייעלמו לגמרי רק אחרי שאחזור לארץ והגעגוע כבר לא יהיה כפול.

כשהסברתי על הכאבים שלי למדריכה בשיעור aqua fit (שזה הספורט היחיד שיכולתי לעשות כשהתחילו הכאבים החזקים בקרסול), שרטטתי עם האצבע את המסלול מהגב התחתון ועד לקרסול. היא אמרה שזה נראה לה כמו כאב שקשור ל-nerve והראתה לי כמה תרגילים ומתיחות שיכולים לעזור. שכחתי איך קוראים ל-nerve הזה, אבל באותו רגע חשבתי לעצמי שגם זה יכול להיות שם הולם – כאבים בעצב הגעגוע. תרתי משמע.


אעצום את עיניי
ואבחר מילה
וקולי בקולך,
פתאום ייגע ויירגע
יירגע
בצד האחר של הים

2 תגובות בנושא “כאבים בעצם הגעגוע”

  1. כאבים בעצב הגעגוע… כמה מדויק ❤
    עזיבה קלה, חזרה רכה וצבירה מהנה של עוד חוויות ועוד מקומות ועוד חרוזי אושר לשרשרת חיי היעל שלך.

  2. יעל היקרה כמה שאת מרגשת ומצליחה להעביר תחושות רגשות באופן מילולי כל כך.
    אני בטוחה שהחזרה הביתה היא מרפה לגעגוע, אבל לכאב יש דינמיקה משלו המזכירה לך את האהובים הקרובים והרחוקים. לבטח אתם חוזרים עמוסים בחוויות תרבותיות. אבל אין כמו הבית.
    ברוכים השבים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *