הרבה פעמים אומרים לנו לעצור ולהריח את הפרחים — להעריך את היופי בחיים שלנו, את הדברים הקטנים. זה חשוב, אין ספק, ולא צריך לשכנע אותי — אופטימית נצחית — שזה נפלא לראות ולהעריך את הטוב, את הצד המואר של הירח. אבל לא אומרים לנו מספיק, לדעתי, לעצור ולהריח גם את מה שפחות נעים להריח. לעצור ולתת מקום גם לקשיים.
להיות אופטימית, עבורי, זה לא להתעלם מהקשה והרע, אלא להפך: לתת לו כבוד ומקום. לעבד אותו כדי שאוכל להפרד ממנו. כבר כתבתי כאן לא פעם שהדואליות הזו היא הדרך שלי להישאר שמחה ואופטימית: להרשות לעצמי לעצוֹב, להרשות לעצמי לפחד, להרשות לעצמי להתאבל. וגם להרשות לעצמי לשקוע לתוך הרהורים קיומיים לא פשוטים ולתוך המערבולת שאליה הם מושכים אותי. צביה, אחותי מבחירה, קוראת לזה "לחנות שם לרגע". זה קורה בעיקר (אבל לא רק) בתקופות ביניים — אחרי שמשהו גדול הסתיים ומתחילה ההמתנה למשהו הגדול הבא.
לפני המון שנים מישהי (אני לא מצליחה להיזכר מי) אמרה לי משהו חכם מאד, שאני נושאת עמי מאז, נעזרת בו בהמון סיטואציות והקשרים וגם אומרת אותו לאחרות ולאחרים בעת הצורך: כשנקלעים או נקלעות למערבולת, האינסטינקט הראשון הוא לנסות לצוף בכל הכוח. אבל כשהמערבולת חזקה (ומערבולות נוטות להיות כאלה), אי אפשר באמת להחלץ ממנה בכוח. כל ניסיון לצוף למעלה יכַלה את כל כוחותינו ויטביע אותנו. מה שכדאי לעשות כשנקלעים ונקלעות למערבולת זה דווקא לעצור, לקחת אוויר ולתת למערבולת לסחוף אותנו לתחתית. מהתחתית של המערבולת כבר הרבה יותר קל להחלץ.
אבא שלי, אני חושבת, פחד מאוד לעצור ולהריח את הקושי. עד כדי כך פחד, שהעביר את כל ימיו בעבודה קשה ומאומצת. הוא נכנס לעולם המלונאות כשהיה בן 30 ומאוד אהב את העולם הזה. אבל הוא לא ידע (או לא רצה) לשים את הגבול ולעצור לפעמים. כילדה וכנערה, גדלתי עם הידיעה שיש לי אבא "וורקוהוליק" והייתי בטוחה שאלך בעקבותיו למלונאות כי אהבתי את העולם הזה בילדותי וגם אהבתי לעבוד קשה ולקבל סיפוק רב מההישגים שמגיעים בעקבות המאמצים הרבים. במובנים רבים (הגם שהתגלגלתי לתחום אחר לגמרי) אני אכן כזו עד היום — עובדת המון ולוקחת על עצמי הרבה תפקידים ומשימות. ואני באמת אוהבת את כל המשימות והתפקידים שאני לוקחת על עצמי (או לפחות את רובם). אבל גם למדתי להגיד "לא" למה שאני יודעת מראש שלא אוכל או לא ארצה לעמוד בו, ובעיקר למדתי לעצור מידי פעם. לעצור ולנוח, לעצור ולנפוש, לעצור ולהריח את הפרחים, לעצור ולהריח את הקשיים. לעצור ולתת לעצמי לשקוע לתוך מערבולת חולפת.
בדיעבד, אני מבינה שאבא שלי פחד מהקולות שישמע אם יעצור וירפה לרגע מהעומס ומהעבודה הקשה. כל כך פחד מהקולות האלה, עד שיום אחד הם ניצחו, ושלושה חודשים אחרי יום הולדתו ה-40 הוא התאבד.
בעוד שלושה שבועות נציין 24 שנים בלעדיו ובעוד חודשיים וקצת אהפוך להיות יותר מבוגרת ממנו. עד כמה שזה מוזר מאוד להיות יותר מבוגרת מאבא שלי, אני גם יודעת שלמדתי מהטעויות שלו ושטיפלתי בעצמי היטב. אני יודעת להנות מעבודה אינטנסיבית, להנות מההשגים ולראות את הטוב שמקיף אותי בחיים. אבל אני גם יודעת לעצור, להקשיב לקשיים ולפחדים ולתת להם מקום. לעבד אותם כדי לאבד אותם, לפחות בינתיים. להסתכל להם בעיניים ולאפשר להם להצמיח אותי קומה אחת למעלה. וזה — זה מה ששומר אותי בריאה ואופטימית.
חיבוק מלא זכרונות … קולות וצלילים, מראות טריים, אירועים, מכתבים, שיחות … הכל נשמר טרי בזכרוני.
תמיד געגוע לחבר … לחברה …