מה שיש ומה שאין – פוסט אורחת

אני מתרגשת ממש לארח כאן בבלוג את עינת, אחותי האהובה, עם מחשבות בעקבות ביקור מולדת.

חזרנו הביתה לפני שבוע. התגעגעתי למיטה שלי, לריח של הכביסה ולבלאגן המאורגן במטבח. ניסיתי לחשוב איך לסכם את הביקור השנתי בישראל, כי השנה יותר מתמיד היה ביקור מלא, עשיר, עמוס ומעניין.

כולם שאלו את אותן השאלות – איך היה? היה מעולה, הספקתי המון, היה לי כיף במיוחד החופש לבד. איך היה לילדים? סבבה לגמרי. השבועיים שבילו עם אבא שלהם היו מוצלחים מאוד. הם מאוד התרגשו לפגוש אותו, וחזרו עם געגוע, אבל גם בשמחה. זה לא עשה לך חשק לחזור לישראל? לא ממש. החיים שלי, עם כל היתרונות והחסרונות, הם פה, וזה כנראה לא ישתנה בקרוב.

ועכשיו זה זמן טוב לכמה מחשבות שהיו לי על מה שיש ומה שאין.

אני אתחיל במה שאין, כי בסופו של דבר, זו רשימה קצרה. אין את אמא. זהו. יש עוד הרבה דברים שאין אותם, אבל רק זה באמת משנה את הכל, כל השאר manageable. נכון, גם אין את אבא, אבל איכשהו זה מחסור פחות מעיק. וגם אין משפחה קרובה בסיאטל, וגם על זה אנחנו מתגברים. אבל אין את אמא, שבביקור השנתי תקנה לי קוטג' ופיתה, או תיקח את הילדים לבריכה או לים, או סתם תעשה להם בייביסיטר ותשחרר אותי לערב עם חברות, או שתבוא איתי להופעות ושנדבר על הכל, או שתחזור איתי לסיאטל לבלות את המשך הקיץ. שפשוט תהיה שם. למעשה אף פעם לא היה אותה בביקורים בארץ, כי עברנו אחרי התאונה. ועדיין, תמיד יש איזו ציפייה שהיא תהיה. והאין תופס אותי לא מוכנה, בכל פעם מחדש. בהופעה של תיסלם בשוני ישבו לידנו זוג הורים עם בת בשנות העשרים והחבר שלה. הבת לקחה את האמא לרקוד, הן היו כאלה מקסימות. וממש התחשק לי להגיד להן כמה אני מקנאת בהן, שהן עושות את הדברים האלה יחד ואיך אני לא יכולה. אין לילדים שלי סבתא, שתעשה להם קייטנת סבתא בקיץ ושאצלה הכל מותר (אולי בגלל זה אצלי כמעט הכל מותר). אין את איה, שבכל פעם שאני פוגשת מישהו שהכיר אותה, מזכירים לי כמה כולם אהבו אותה. איך אפשר שלא.

עוד כמה דברים שאין – אין לילדים סבא וסבתא משני הצדדים, לא מכירים את הקונספט. מהצד שלי, בני הדודים של הילדים לא באותם גילאים וגם ככה רחוקים, וזה חסר. אין לי מספיק זמן לעשות את כל מה שאני רוצה. אין לי כבר הרבה זמן בן זוג לאהבה ומשענת לחלוק את היומיום.

מצד שני, גיליתי שיש הרבה.

יש משפחה. המשפחה הקטנה שלי, הקרובה והמצומצמת, היא פשוט נהדרת. ילדיי הם לא פחות מיצורים מופלאים מלאים באהבה, חמלה ונתינה. רוב הזמן קשה לראות את זה, כי קשה להתנהל איתם, והם מחרפנים אותי וזה את זה, והם ממוגנטים אחד לשני וגם אליי. אבל ברגעים היפים, ויש לא מעט כאלה, אני יודעת שאני כנראה עושה משהו נכון איתם.

ביליתי עם אחותי בביקור הזה יותר מהרגיל, והיה פשוט מושלם. היו לנו מיליון שיחות על הכל, משפחה ועבודה, חברות ואהבה, על החיים בישראל, על עבר, הווה ועתיד. שתינו מלא, אכלנו מלא, ראינו מלא הופעות. אחי, אחותי ואני כידוע רחוקים מאוד פיזית, וקרובים כל הזמן. אני לא לוקחת את זה כמובן מאליו. הפרידה תמיד קשה.

דודה כרמלה היא כנראה האדם הכי טוב ביקום כולו, באמת שאני לא מכירה אף אחד כמוה. תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון, נותנת בנדיבות ורוחב לב, ומאפשרת לכל אחד לחיות את חייו, לבחור את הבחירות שלו, בלי טיפת שיפוטיות.

וגם שאר בני המשפחה הקרובה נהדרים כולם, כל אחד בדרכו, ושמחתי על כל המפגשים המשפחתיים. תודה מיוחדת למיכאל החלילן מהמלין שהילך קסמים על הילדים.

יש חברים. 11 שנים אני לא גרה בישראל, ועדיין מתרגשת מאוד שיש לי לא מעט חברים בישראל. יש חברות נפש ואנחנו בקשר רצוף כל הזמן, ויש גם חברים מכל מיני תקופות בחיים, שלא משנה שלא דיברנו אפילו פעם אחת מאז הביקור הקודם, זה תמיד מרגיש כמו בית. זה מרחיב את הלב שכולם מפנים מזמנם והיומיום, שמלא לרוב בעבודה, ילדים ושלל עיסוקים, וממש רוצים לפגוש אותי, לשמוע מה קורה איתי ולשתף אותי על חייהם. חבר אחד כזה, ששיתפתי אותו בתחושה הזאת, אמר לי "כי זו את", וזו המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל. היו מפגשים מתוכננים, היה ערב בנות מסורתי, היו כמה ספונטניים והיו גם כמה מפגשים מקריים ומשמחים באמצע השוק, בהופעה או במסעדה. יש גם חברות מהבית ברדמונד שהזכירו לי מדי פעם שאני חסרה, הציעו עזרה במה שצריך, ודאגו לי כל הזמן.

ויש אותי. אחרי שנתיים עם הרבה שינויים ותהפוכות וקורונה אחת ששינתה סדרי עולם, אני מרגישה שאני שוב עומדת איתנה וחזקה. דברים מתחילים להסתדר ולהירגע, התחלתי תפקיד חדש בעבודה שמזכיר לי כמה אני אוהבת את המקצוע שלי, הילדים גדלים כל פעם קצת וזה נהיה יותר קל. אובייקטיבית לא קל פה בבית הזה – מגדלת לבד שלושה ילדים, עובדת קשה ומנהלת צוות, קפטנית של קבוצת הכדורשת שלי, משתדלת להיות חברה טובה, רחוקה מהמשפחה ונטולת הורים. אבל אני מצליחה, אפילו מאוד, לג'נגל את כל הכדורים באוויר, לבחור כל פעם את האחד שמותר לו ליפול על הרצפה, לבקש ולקבל עזרה. I make it work, וואלה, הכל ממש בסדר. אפילו יותר מבסדר. (מבטיחה לכתוב פעם פוסט אחר – "איך את עושה את זה? 10 טיפים לאמא המג'נגלת" 😊)

המפגש הכי מרגש בביקור הזה היה עם חבר מהעבר הרחוק, שלא נפגשנו כ-15 שנים, וגם אז זה היה במקרה. התחלנו כצפוי במה קורה איתנו בחיים, משפחה, עבודה. ואז הוא אמר לי – את יודעת שאיפה שאני היום, זה הרבה בזכותך, כן? לא היה לי מושג שמגיע לי איזשהו קרדיט על החיים שלו. הוא אמר שפעם בכיתה ט' כשהיינו חברים טובים, עזרתי לו לקבל ולממש החלטה ששינתה את מסלול חייו. בום. אני בודאי זוכרת את השינוי, אבל לא זכרתי את רמת המעורבות שלי. ואני חשבתי לעצמי, מעניין אם יש עוד אנשים בעולם הזה שנגעתי בהם ברגע הנכון ואמרתי להם את הדבר הנכון, זה שינה אצלם משהו והם זוכרים לי את זה. אני מקווה שכן, זו הרגשה מופלאה. יש גם כאלה ששינו אצלי משהו ובטח לא יודעים את זה. זה היופי בחיים.

אז ארים עוד כוסית (בחיי היו הרבה כאלה הפעם) למשפחה, לחברים ולכבודי. מאחלת לעצמי להמשיך לקבל את האין ולהאריך עוד ועוד את רשימת היש.

All these places have their moments
With lovers and friends I still can recall
Some are dead and some are living
In my life I've loved them all

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.