אני מתרגשת ממש לארח כאן בבלוג את עינת, אחותי האהובה, עם מחשבות בעקבות ביקור מולדת.
חזרנו הביתה לפני שבוע. התגעגעתי למיטה שלי, לריח של הכביסה ולבלאגן המאורגן במטבח. ניסיתי לחשוב איך לסכם את הביקור השנתי בישראל, כי השנה יותר מתמיד היה ביקור מלא, עשיר, עמוס ומעניין.
להמשיך לקרוא מה שיש ומה שאין – פוסט אורחתלפני כמה שנים בחרתי לי אחות. אחות שבעצמה חוותה אובדן ואבל וליוותה אותי במסירות באבל הפרטי שלי, עוד לפני שידעה שיום אחד נהפוך לאחיות. היום, כשאחותי שבחרתי לי שלחה לי את מה שהיא כתבה על אמא שלה (או בעצם לאמא שלה), ביקשתי את רשותה לפרסם את זה בבלוג שלי. קבלו ספירת מלאי שהיא מצד אחד הכי אישית בעולם ומצד שני כל מי שחוותה אובדן יכולה למצוא את עצמה בפנים.
בהתחלה סופרים את כל הדברים שקורים. יצאתי מהמיטה. קניתי חצאית. ירד עלי גשם. שכחתי לאכול. חזרתי לשיר באוטו (רק בסיבוב השני בספירלה).
להמשיך לקרוא ספירת מלאי: עשור – פוסט אורחת
בהתחלה, כשהגענו לקנדה, בכלל לא התגעגעתי. היו לי קצת ייסורי מצפון על זה, כי מה פתאום אני לא מתגעגעת לכל אלו שנשארו בארץ ולא אראה עכשיו שנה שלמה? וזה בעיקר הפתיע אותי — השקט הזה שאין בו געגועים. אבל היו לזה הסברים מאוד הגיוניים. להמשיך לקרוא כאבים בעצם הגעגוע
אחת המחמאות הכי שוות שקיבלתי פעם מחברה היא שאני תמיד משתדלת לראות את הצד המואר של הירח. כן, כזו אני בדרך כלל — אופטימית חסרת תקנה. להמשיך לקרוא הצד המואר של הירח
תאריכים הם דבר מוזר. תאריך הוא עניין שרירותי. עוד יום בלוח השנה. אפשר לחשוב. הרי זה לא שבשאר ימות השנה המתים שלנו איתנו או שבימים אחרים האובדן שלהם אמור לכאוב פחות.
ובכל זאת, מגיע שוב יום השנה, או יום ההולדת, ופתאום הכל מציף מחדש. להמשיך לקרוא איריס
