היום יש לך יום הולדת 70. כלומר, היה אמור להיות לך אם לא היית נשארת לנצח בת כמעט-56. את כבר מזמן לא כאן, ונמצאת כאן כל הזמן, מוצאת הזדמנויות לשלוח לי ״דרישות שלום״.
בא לו הלילה, ושקט עכשיו
בא געגוע, לראות, לחבק אותך
ביום שישי אחד בסוף דצמבר נסעתי לכמה שעות לוודסטוק לשלום בערבה – אירוע מפעים ומרגש. בלילה שלפני, בין העירות לשינה, הגעת להגיד לי שלום. בשבע בבוקר נכנסתי לאוטו לשלוש שעות של נהיגה וחזרתי הביתה בשבע בערב אחרי עוד שלוש שעות נהיגה. כל כך הרבה פעמים עשינו יחד את הדרך הזו, את הנסיעה הזו במרחבים הפתוחים של המדבר. בתחילת הנסיעה נתתי לטלפון שלי לבחור את פס הקול, ולאורך כל הדרך הוא ניגן לי שירים ״שלך״ ושרתי איתו, איתך. כשהגעתי לוודסטוק, החברות שכבר היו שם התפלאו שבחרתי לנהוג הלוך-חזור באותו יום, ועוד לבד. עניתי שבתור מי שגדלה באילת הנסיעות האלה היו ממש עניין שבשגרה ושהגוף והראש עוד זוכרים כל פנייה ועיקול בדרך. אבל לחברה אחת, כזו שמבינה בלי מילים, אמרתי שבכלל לא נסעתי לבד כי את היית איתי כל הדרך.
מה שעובר בי זה יותר ממילים
יש כאן הכל, אבל אין אותך
בסוף ינואר נסעתי לניו יורק יחד עם רים, המנהיגה של ״נשות השמש״ – תנועת האחות הפלסטינית שלנו. נסענו יחד לפגישות וגם הוזמנו להרצות באוניברסיטת פרינסטון על השותפות האמיצה של התנועות שלנו. בערב אחד שבו לא היו לנו פגישות, ישבנו לאכול יחד בפוד קורט של Whole Foods. עם האנגלית הבסיסית שלה והערבית הבסיסית שלי (וקצת עזרה מגוגל טרנסלייט), רים שאלה אותי משהו על טבעת הנישואים שלי. אז הראיתי לה תמונות מהחתונה שלנו, והראיתי לה את התמונה הזו שלך ושלי – אחת התמונות האהובות עליי בעולם. וסיפרתי לה עלייך. והיא סיפרה לי על אמא שלה והראתה לי תמונות. גם רים בת בכורה וגם היא איבדה את אמא שלה בגיל צעיר. רגע כזה של שותפות גורל בלי קשר למי אנחנו ומאיפה באנו ובאיזו שפה אנחנו מדברות וכמה החיים שלנו שונים.
את שוב עוברת ימים לא קלים
איך את שומרת ומה עם החיוכים
מעניין מה היית אומרת על כל מה שקורה כאן במדינה, אם היית כאן עכשיו. אני זוכרת איך צפינו יחד בהשתאות בדיווחים על האביב הערבי במצרים כמה חודשים לפני התאונה. יש כאן עכשיו אביב כזה ואני לוקחת בו חלק. אפילו דן כבר הולך להפגנות (והרבה יותר ממני). היית באה איתנו? וכמה היית כואבת את האובדן הבלתי נתפס של מתי ועמיר.
מה את חושבת – זה קשה במילים
יש כאן הכל, אבל אין אותך
באחד מימי ההפגנות הגדולות בירושלים בחודש שעבר, הצטרפתי לזמן קצר למשמרת 101. ישבתי על הכביש, מוקפת בהמון נשים בלבן, ופתאום התחיל להתנגן השיר ״עוד ניפגש״. עצמתי עיניים ושרתי לך: יש כאן הכל, אבל אין אותך. חברה שישבה לידי תיעדה את הרגע בלי לדעת שבתוך כל ההמולה והמחאה והכאב הקולקטיבי, באותו רגע הייתי רק איתך. ואת היית איתי.
מה לספר לך וזה רק מכתב
מה לתאר לך ואיך לעניין אותך
את חסרה לנו. חסרה לי. כמה היית גאה בתום שיסיים השנה את התואר הראשון. כמה היית גאה בהדס ושמחה שנוספה לך נכדה שתורמת לאיזון המגדרי במניין הנכדות והנכדים. איך הייתי רוצה לעשות תמונה תלת-דורית של שלושתנו ולצחוק על איך הגנטיקה עובדת אצלנו חזק. כמה היית גאה בי על העשייה וההתמודדות עם האתגרים והצמיחה האישית והמקצועית.
מה לספר לך – לא מוצאת לי מילים
יש כאן הכל, אבל אין אותך.
אני בטוחה שאת יודעת הכל, בטוחה שאת מעודכנת וגאה ומאושרת. ועדיין, בכל פעם שקורה משהו חשוב או מרגש ואני מספרת עליו לחברות ולמשפחה, אני תמיד נשארת עם התחושה הזו שיש עוד טלפון ששכחתי לעשות, עוד הודעה שאני צריכה לשלוח אבל לא יודעת למי. עוד מישהי שאני ממש חייבת לספר לה, וכאילו מספרת לה – אבל לא באמת יכולה. החור הזה תמיד שם, גם אחרי 14 שנה שאת לא כאן.
עוד ניפגש ויהיה לנו טוב
זה יהיה בקרוב, קרוב
שנינו ביחד, יהיה לנו טוב
אל תדאגי, זה קרוב, קרוב.
יום הולדת שמח, אמא.
