כמו כולם, גם אני נעה בימים האחרונים בדיסוננס הזוי בין המתנה מורטת עצבים לבין הדחקה ודבקות בשגרה. כמו כולם, גם אני לא מאמינה שזו המציאות שאנחנו חיים בה. כבר 10 חודשים שאני מרגישה שאני חיה בשתי מציאויות מקבילות – אחת שבה ה-7 באוקטובר קרה והשנייה שבה הוא לא קרה. כי איך אפשר להכיל את המציאות שבה איבדנו כל כך הרבה? מציאות שבה אחרי 10 חודשים עדיין נמצאים בשבי בעזה 115 נשים, גברים וילדים והממשלה שאמורה לעשות הכל כדי להציל אותם עושה הכל כדי לסכל את העסקה?? איך אפשר להמשיך בלי לדעת אם מחר הכל יסתיים או שתפרוץ מלחמת עולם שלישית?
יושבת במרפאה בתור לבדיקה שגרתית, על מסך הטלוויזיה כותרות שמדברות על האיום הממשי מאיראן ומלבנון, וסביבי במרפאה – כאילו כלום. הכל כרגיל.
זה מוזר לחיות ככה, אבל הכל כל כך בלתי נתפס וכל יום מתחוללת כאן עוד דרמה, עד שנדמה שאנחנו חיים בתוך סרט-אקשן-אפוקליפטי-מותחן-פוליטי מופרך לחלוטין שאם היה נכתב כתסריט היה נזרק ישר לפח מרוב חוסר אמינות.
לפני כמה ימים חומת ההדחקה שלי התחילה להיסדק והחרדה התחילה להציץ מבין הסדקים. לא הבנתי למה. לא הצלחתי לשים את האצבע על הטריגר. אבל אז, בדרך לעבודה, הטלפון שלי ניגן את Waiting for a miracle to come של לאונרד כהן. ובדרך חזרה, כשהוא ניגן את ״למחרת״ של יהודית רביץ, האסימון נפל.
ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ועוד לא קל לנשום
ועוד לא קל לחשוב
ומאוד לא פשוט לחכות
זו ההמתנה – ההמתנה הבלתי אפשרית הזו שסדקה לי את החומה. ההמתנה שזורקת אותי בדיוק 13.5 שנים אחורה, לימים של ההמתנה מחוץ לטיפול נמרץ, כשבפנים אמא שלי מחוסרת הכרה אחרי שנפצעה אנושות בתאונת דרכים. שבוע ויום חיכינו, ולא ידענו למה אנחנו מחכים. עליות ומורדות, רגעים של כמעט, רגעים של יאוש, רגעי חסד בודדים של עיניים שנדמה שנפקחות ואז שוב נעצמות.
אחרי שבוע ויום העבירו אותה לאחת המחלקות והסבירו לנו שכבר אין איך לעזור לה. ושוב חיכינו. חיכינו לסוף ונפרדנו וחיכינו ובאנו והלכנו והמשכנו לחכות, ולא ידענו כמה זמן זה ייקח ואיך זה יהיה ומתי זה ייגמר ואיך נמשיך אחרי. זה לקח 6 ימים בסך הכל, ונראה כמו נצח.
ועכשיו שוב ההמתנה מורטת העצבים הזו. המתנה למה? לא ברור. מתי? לא ידוע. מה יקרה? מאיפה? כמה? כמה זמן זה יימשך? זה יהיה סמלי וקצר או קשה וארוך? אין לדעת. תהיה לנו תקומה אחרי ההפקרה האיומה או שבפעם השלישית בהיסטוריה, בשנות ה-70 של המדינה היהודית העצמאית, הקנאות הלאומנית תאכל אותנו מבפנים ותאפשר לאויבים שלנו מחוץ לתת לנו מכת מחץ ולהגלות אותנו? יש להמתין ולראות.
ובתוך כך גם ההמתנה הבלתי נתפסת כבר 10 חודשים! לחטופים ולחטופות שיחזרו הביתה. הלב יוצא אל האימהות והאבות, הילדים והילדות, האחים והאחיות. 10 חודשים של ציפייה ואי ידיעה ומחשבות איומות על מה שעובר עליהם שם. איך יכול להיות שזו המציאות שלנו?!
אז מה בכל זאת מאפשר לי לקום כל בוקר? הידיעה שלמרות הכל יכול להיות כאן טוב. הידיעה שיש כאן כל כך הרבה שפועלים ופועלות כל יום כדי שתהיה לנו תקומה, שיוצאים לרחובות ולא מוותרים ועושים כל מה שאפשר. וגם הידיעה שהטרגדיה שכולנו עוברים עכשיו יכולה להיגמר בהסכם מדיני. וזה יקרה, כי אין לנו דרך אחרת. תהיה עסקה, החטופים יחזרו, המלחמה תיגמר, יתחיל משא ומתן – ויהיה כאן שלום. זה לא יהיה שלום של פרחים ופרפרים, וזה בסדר. זה יהיה שלום שבו לא נהרוג אחד את השני. שלום שבו נוכל פשוט לחיות. והארץ תוכל לשקוט (לפחות) 40 שנה. אני יודעת את זה כי יש כאן המונים והמונות שעובדות ועובדים על זה יום יום. אני יודעת את זה כי גם בגדה המערבית ובעזה יש פעילות ופעילי שלום שעושות ועושים כל מה שניתן כדי שהילדות והילדים שלנו יוכלו לגדול כאן בשקט ובביטחון.
העשייה הזו עוזרת לי, נותנת תוחלת ותכלית במציאות סוריאלסטית של המתנה מורטת עצבים. וגם אם בכל יום מחדש נדמה שהעשייה הזו היא טיפה קטנה באוקיינוס של זוועות – הטיפה הזו לכשעצמה, כל הטיפות יחד, הופכות את העולם הזה, את המדינה הזו, למקום טוב יותר. הטיפות האלה הן התקומה שלנו.
And the world will be better for this
That one man, scorned and covered with scars
Still strove with his last ounce of courage
To reach the unreachable star
