אין קץ לאין שובך

לפני 32 שנה אבא שלי יצא מהבית ולא חזר. 

בגיל 40 וכמה חודשים, אחרי שנים של ייסורי נפש שלא הצליח לפתור, הוא שם קץ לחייו. חיים שלמים עברו מאז, והמון ציוני דרך – היום שבו ״הפכתי את התקליט״ והזמן בלעדיו התחיל להיות ארוך יותר מהזמן איתו. החתונה בלעדיו, הלידות של הנכדים שלו שמכירים אותו רק מתמונות וסיפורים. האובדן של אמא שלנו. היום שבו הפכתי להיות מבוגרת ממנו. 

כבר סיפרתי כאן פעם איך בשנים האחרונות, בזכות הטיפול, אני חושפת עוד ועוד רבדים בתוכי שבכלל לא הבנתי שהוא נמצא בהם. פצעים עמוקים שכואבים בלי להבין, שמפעילים טריגרים חזקים ובלתי צפויים. גיליתי כמה תסביכים שלו אני ממשיכה לשאת ועכשיו אני לומדת לשחרר אותם. השחרור הזו מפחיד מאוד כי זה כמו להיפרד ממנו בכל פעם מחדש. אם כל החלקים האלה ילכו – מה יישאר בי ממנו? אבל אני גם יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות וזה מה שהוא היה רוצה שאעשה – שאצליח לתקן בי את מה שהוא לא הצליח לתקן בעצמו. אז אני חושפת לאט לאט את הרבדים האלה ויודעת שהמאמץ והכאב שווים את זה. יודעת שבסוף יישאר בי בעיקר הטוב שלקחתי ממנו. לא מזמן אמרתי לפסיכולוגית שלי שאני יודעת שאין ברירה אלא לעבור דרך, ופתאום הבנתי את כפל המשמעות. אני עוברת דרך המקומות הכי כואבים בתוכי, ואני גם יכולה להביט אחורה בסיפוק ולהבין איזו כברת דרך עברתי. 

ובתוך כך אני גם מגלה כמה דברים טובים קיבלתי ממנו, כמה למדתי ממנו בכלל בלי לדעת. הייתי בת 16 כשהוא התאבד, אבל ביליתי לצידו כל כך הרבה זמן במלונות שבהם עבד ושאותם ניהל. בהתחלה זה היה כ״אורחת״ – היינו מגיעים לבריכה בשבתות שבהן עבד, ואם היה חדר פנוי אז בכלל היה לנו צ׳ופר. ומגיל 11 התחלתי לעבוד במלון – בהתחלה בקפיטריה ואחר כך בקבלה, ובקיץ האחרון לחייו, כששימש כסמנכ״ל מלון ״הנסיכה״ שעדיין לא נפתח, עבדתי לצידו קיץ שלם במשרד ההקמה של המלון. זה היה התפקיד האחרון שלו. הצוות הספיק לחגוג לו יום הולדת 40 במסיבת הפתעה קצת לפני שהמלון נפתח, בלי לדעת ש-3 חודשים ו-4 ימים אחר כך הוא יתאבד. 

לקח לי יותר משלושה עשורים לגלות איזה חותם השאירו בי השנים האלה ולהבין עד כמה סגנון הניהול שלנו דומה – ניהול של חמלה, קרבה, ידידות, כבוד, אמון והקשבה. מהלוויה שלו אני זוכרת תמונות בודדות בלבד. תמונה ברורה במיוחד היא של אחד העובדים של מלון ״אמריקנה״, מלון שהיה כמו בית עבורי, מקריא את המכתב שאבא שלי כתב לצוות כשעזב את המלון ב-1990, מכתב שכולו לב אחד גדול. אני זוכרת את עצמי נשארת בלי אוויר וצועקת ״אני זוכרת את המכתב הזה!״ אחר כך הצוות הניח את המכתב בתוך מסגרת שחורה בפינת הזיכרון במלון. זו הייתה המורשת שלו – כך הוא ניהל. זכיתי ללמוד ממנו ואני אסירת תודה על כך, היום יותר מתמיד.

אבא שלי בחר להתאבד ביער בארי, מול ים של כלניות. היו לו זכרונות טובים משם – מתי ועמיר שנרצחו ב-7 באוקטובר היו מהחברים הטובים ביותר של הוריי, ושנה לפני שהתאבד בילינו שם סופשבוע משפחתי. זה המראה שמולו הוא בחר להיפרד מהעולם. זה הזיכרון האחרון שלו, הזיכרון האחרון ממנו. הכל מתערבב לי עכשיו – ההמתנה, חוסר הידיעה, האובדן, קיבוץ בארי. 3 ימים חלפו בין היום שבו הוא נעלם לבין היום שבו מצאו אותו והודיעו לנו. גם על זה כבר כתבתי כאן פעם. שלושת הימים האלה נראו לנו אז כמו נצח. אני לא יכולה לדמיין את הקושי הבלתי נסבל של המתנה במשך 471 ימים שבהם עשרות משפחות לא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן. 

לפני שבועיים, בפעילות של נשים עושות שלום, הזדמן לי לחשוב שוב על מה זה בית בשבילי. זו שאלה נפיצה במציאות שלנו. זו שאלה מורכבת עבור מי שעד גיל 18 עברה 15 דירות ב-5 ערים ו-2 יבשות (וגם על כך עוד יהיה פעם פוסט). חברה שאלה אותי בשנה שעברה – מה בתוך כל המעברים האלה גרם לי להרגיש בבית, והתשובה הייתה פשוטה וברורה: האהבה של ההורים שלי. האהבה הגדולה שהייתה ביניהם והאהבה שהעניקו לנו. לא משנה איפה נחתנו על פני הגלובוס ואיפה התמקמנו ואם עזבנו אחרי כמה חודשים או שנה או חמש שנים – הם תמיד נתנו לי את הביטחון שהייתי צריכה. זה בית בשבילי, והבית הזה תמיד יישאר בתוכי. 

אני רואה את הצל שלך ורק אחר כך אותך
וכמו שכתוב בשיר אין קץ לאין שובך
את הקווים החסרים לדמותך ציירתי בעיפרון שקוף
אולי משהו יתבהר לכדי תמונה מתוך החסר

יום הזיכרון שלי

א.

כבר שנים רבות אני לא מסוגלת ללכת לטקסים של יום הזיכרון, לא מסוגלת לשאת ולהכיל. מרגישה שאני צריכה להיות לבד ולהתכנס בתוך עצמי. 

פעם מזמן פיתחתי סוג של מנהג – מהצפירה של ערב יום הזיכרון ועד כניסת יום העצמאות הייתי יושבת בסלון עם ערוץ דוקו, צופה בלופים של סרטי הזיכרון שמשודרים בו, ומרכיבה פאזל של כמה מאות או אלפי חלקים. זה איפשר לי התכנסות כמעט מדיטטיבית בתוך עצמי. זה איפשר לי לתת שמות ופנים לכאב הגדול שאני מרגישה, תוך שאני מנסה לסדר את החיים שלי מחתיכות פאזל מפוזרות לתמונה קוהרנטית. זה איפשר לי להתמודד עם הדיסוננס בין הידיעה שאני לכל היותר במעגל השני או השלישי של השכול לבין תחושת האבל העוצמתית, שהרגשתי שהיא הרבה מעבר לאבל הלאומי, אבל לא ידעתי לתת לה שם. 

להמשיך לקרוא יום הזיכרון שלי

מִשָּׁנָה לְשָׁנָה

יום ההולדת שלי לפני שנתיים היה יום מוזר שנע בחדות בין שמחה והתרגשות לבין כבדות גדולה. בדיעבד אני יודעת להגיד שהייתי אז בעיצומו של גל דכדוך גדול שנמשך כמה שבועות. גל שבמהלכו רק רציתי להתחבא מהעולם, גל שאת תחילת סופו כתבתי ופרסמתי באחד הפוסטים היותר חשופים בבלוג (והופ… הנה מגיע עוד אחד). זה היה תחילתו של תהליך הריפוי.

להמשיך לקרוא מִשָּׁנָה לְשָׁנָה

דרישת שלום מהעבר

בקיץ 1969, קצת לפני גיל 17, אבא שלי נסע לארצות הברית במסגרת משלחת של ״נוער לנוער״. בשבועיים האחרונים המשלחת המיוחדת הזו החזירה את אבא שלי לחיים שלי וגם לימדה אותי כל מיני דברים שלא ידעתי עליו.

להמשיך לקרוא דרישת שלום מהעבר

ספירת מלאי: עשור – פוסט אורחת

לפני כמה שנים בחרתי לי אחות. אחות שבעצמה חוותה אובדן ואבל וליוותה אותי במסירות באבל הפרטי שלי, עוד לפני שידעה שיום אחד נהפוך לאחיות. היום, כשאחותי שבחרתי לי שלחה לי את מה שהיא כתבה על אמא שלה (או בעצם לאמא שלה), ביקשתי את רשותה לפרסם את זה בבלוג שלי. קבלו ספירת מלאי שהיא מצד אחד הכי אישית בעולם ומצד שני כל מי שחוותה אובדן יכולה למצוא את עצמה בפנים.


dav

ספירת מלאי: עשור

בהתחלה סופרים את כל הדברים שקורים. יצאתי מהמיטה. קניתי חצאית. ירד עלי גשם. שכחתי לאכול. חזרתי לשיר באוטו (רק בסיבוב השני בספירלה).
להמשיך לקרוא ספירת מלאי: עשור – פוסט אורחת

כאבים בעצם הגעגוע

בהתחלה, כשהגענו לקנדה, בכלל לא התגעגעתי. היו לי קצת ייסורי מצפון על זה, כי מה פתאום אני לא מתגעגעת לכל אלו שנשארו בארץ ולא אראה עכשיו שנה שלמה? וזה בעיקר הפתיע אותי — השקט הזה שאין בו געגועים. אבל היו לזה הסברים מאוד הגיוניים. להמשיך לקרוא כאבים בעצם הגעגוע

חצי יובל

בשעה הזו, אמצע הלילה שעון ישראל, לפני 25 שנים, שכבתי על מזרון בחדר של חברה בשכונת גילה בירושלים, ודיברתי עם אבא שלי.

להמשיך לקרוא חצי יובל

לעשות שלום מרחוק

שני דברים מדהימים קרו לי בשנה האחרונה. על אחד מהם כבר כתבתי כאן – לפני כמעט שנה הפכתי לחברה פעילה בנשים עושות שלום. התחלתי, ככה בקטנה, בהצטרפות לניהול דף הפייסבוק של התנועה (לפני שנה ניהלה אותו מישהי אחת, היום אנחנו כבר צוות של ארבע), וכפי שהוזהרתי מראש – מהר מאוד נסחפתי לפעילות אדירה, אינטנסיבית ומעוררת השראה בכל יום ובכל רחבי הארץ. הדבר השני שקרה לי – לא פחות מדהים – הוא הזדמנות מקצועית מעולה: קיבלתי מינוי לשנת הלימודים הנוכחית כמרצה אורחת באוניברסיטת יורק בטורונטו, קנדה (באנגלית זה נשמע טוב יותר: Visiting Assistant Professor). כך יצא שבאמצע הקיץ התמקמנו בארץ חדשה. על התפקיד הזה, על המעבר של כל המשפחה לקנדה למשך השנה הנוכחית, על ההוראה במקום כל כך שונה – על כל אלה אספר בהזדמנות. זה בהחלט ראוי לפוסט נפרד.

מה שקרה בשבועיים האחרונים הוא ששני הדברים המדהימים האלה – הפעילות בנשים עושות שלום והמעבר לקנדה – התנגשו התנגשות חזיתית. וזה כאב. ממש כאב. להמשיך לקרוא לעשות שלום מרחוק

פוסט דוקטורט

אז אני דוקטור, סופית ורשמית. חכמה עם תעודות. ההתרגשות עצומה והאושר גדול, ולצידם — תהום של געגועים ועצב. אחד הצדדים הקשים של האובדן של מישהו ממש קרוב הוא שאף שמחה לאחר מכן אינה יכולה להיות שלמה. תמיד משהו חסר. תמיד מישהו חסר. להמשיך לקרוא פוסט דוקטורט

מורָה לחיים

 

סיום הלימודים בחטיבות ובתיכונים הזכיר לי היום את מי שהייתה המחנכת שלי לאורך שנות התיכון — שולה הורוביץ ז"ל. אולי זה נשמע כמו קלישאה, אבל שולה הייתה עבורי, במלוא מובן המילה, מורָה לחיים. להמשיך לקרוא מורָה לחיים