מחשבות קצרות על התאבדויות

פוסט לא בהכרח קוהרנטי.

וינסנט / דון מקלין

עכשיו הכל ברור
מה ניסית לי לומר
איך נלחמת על שפיותך
וניסית לשחרר אותם
הם לא הקשיבו לך
הם לא ידעו כיצד
אולי יקשיבו עכשיו

כי הם לא יכלו לאהוב אותך
אך אהבתך הייתה טהורה
וכשלא נותרה תקווה
באותו ליל כוכבים
נטלת את חייך
כמנהג האוהבים
אך יכולתי לספר לך כבר לפני שנים
עולמנו לא נועד לאנשים כל-כך יפים

(תרגום שלי)


בת 16 (וקצת) הייתי

בכלל לא הייתי בבית כשהודיעו לי שאבא שלי התאבד. נסעתי לסופשבוע אצל חברה בירושלים. בשבת אחר הצהרים חזרנו מסיבוב בשכונה, ותכננו ללכת לסרט. אמא של החברה דיברה בטלפון ונראתה חיוורת. "חברה של ההורים שלך מירושלים איתי על הקו. היא רוצה שאביא אותך אליה." לא אלאה באיך ולמה, אבל לא היה לי ספק לגבי תוכן ההודעה שזה עתה קיבלתי. נשענתי על הפסנתר. נשמתי. נסענו לחברה בתלפיות. חזרנו. חיכיתי לבוקר, ערה.

בבוקר טסתי בחזרה הביתה, לאילת. כשהגעתי, אמא שלי אספה את שלושתנו — אני, אחותי ואחי. היא חיבקה את כולנו ביחד ואמרה: "מעכשיו זה ארבעתנו."

היא לימדה אותנו את הכוח של הביחד. הוא כאן עד היום, הביחד הזה, גם כשהיא כבר לא כאן וגם כששלושתנו מפוזרים בשלוש יבשות שונות.


כשלמילים יש ריח ולריח יש תמונה

אחד השירים הפחות מוכרים של דני רובס נקרא "אבא" ומתחיל כך:

באמצע היום בחנות בגדים מצאתי את הריח שהיה לך
כשהייתי ילד, והיית אבא
ומה שעולה לי עכשיו לגרון לא משאיר אויר לנשום
מה שנעול בפנים פורץ כמו לבה, אבאBruts

כשאני שומעת את השורות האלה, עולה הריח של האפטרשייב הירוק של אבא שלי, ובעקבותיו גם התמונה של הבקבוק.

(אולי זה בכלל היה אפטרשייב של חברה אחרת. בכל זאת, 23 שנים זה הרבה זמן כדי לזכור את השם המדויק. את הריח אני עדיין זוכרת.)

השיר הזה הוא גם שיר על התפכחות. על הכאב הגדול בגילוי שההורים שלנו הם בני אדם, והם שבירים ואפילו ממש נשברים.

היית עשוי מאבן, בטוח כמו חומה
בעיני הקטנות — גזע מיוחד
איך התפוררת לי בין הידיים

רובס לא מנגן את השיר הזה בהופעות (אפילו לא הצלחתי למצוא אותו ברשת). אבל מהמילים של השיר ומהסיפורים האחרים בהופעות, אני מבינה שזה על הקיץ של מלחמת לבנון הראשונה, שבמהלכו יואב, אחיו של רובס, נפטר לאחר שחלה בסרטן.

איך בשניות הכל השתנה, יום של קיץ בית-חולים
אנחנו פצועים מדי לשכוח
בכח הפכתי את הכאב מנוף לחפור בו אהבה
אתה — לחצוב מקלט לברוח

זה גם שיר על שתי הדרכים שמתפצלות מאותה נקודה איומה.

בסופו של דבר, רוב הדברים שקורים לנו — בעיקר הרעים באמת — לא ממש נתונים לשליטתנו. אבל אנחנו כן יכולים ויכולות (בדרך-כלל) להחליט מה לעשות עם הקלפים שחילקו לנו החיים. בעיקר אפשר לנסות לעשות מהם ואיתם את המיטב.

כל הטוב שעשית, כל הרע
כמה רצית שנהיה דומים
כמה שונים אנחנו, אתה יודע.


מפי עוללים

שני בניי ידעו מגיל צעיר שחוץ מסבא אלי (האבא של בנזוגי) וסבא שמעון (מי שהיה הבנזוג של אמא שלי במשך שנים רבות עד שנהרגה), יש להם גם סבא אבי. הוא סבא של תמונות וסיפורים, אבל נוכח אצלנו בבית מהרגע שנולדו. שניהם יודעים שהוא מת, והבינו את המשמעות של מוות כל אחד בזמנו ובדרכו.

יום אחד, לקראת ראש השנה תשס"ט, כשצעירי היה כמעט בן ארבע, התמודדתי בפעם הראשונה עם השאלה "למה" (איכשהו עם הבכור זה אף פעם לא עלה). זה היה בשיחה באוטו, כמה ימים לפני החג.

אני: ביום שני ניסע לארוחת חג אצל סבתא איה. תהיה שם אורחת מיוחדת — בת דודה של סבא אבי, שגרה בניו-יורק ובאה לבקר בישראל.

צעירי: סבא אבי יהיה?

אני: לא, כי הוא מת.

צעירי: למה סבא אבי מת?

פאוזה. בראש רצו לי כל התשובות האפשריות. להגיד לו את האמת? הוא יכול להבין אותה? לשקר? למסמס את השיחה? לעבור ליד? אחרי כמה שניות של מחשבה החלטתי להיות נאמנה לדרך שלי עם הילדים. האמת, רק האמת, ברמה שאותה הוא יכול להבין, ועד לרגע שהוא מפסיק לשאול שאלות.

אני: הוא מת כי הוא לא רצה יותר לחיות.

צעירי: למה הוא לא רצה לחיות?

אני: אני לא יודעת. זה סוד שהוא שמר עליו ולא גילה לאף אחד.


למה

השאלה הזו, למה. לא רק ילדים שואלים אותה. למעשה, בעיקר לא-ילדים שואלים אותה.

מעולם לא הסתרתי ולא החבאתי את העובדה שאבא שלי התאבד. מצד שני, אני גם לא נוטה להכריז על זה לעתים קרובות (כלומר, כשאני לא כותבת את זה בשני פוסטים רצופים בבלוג).

איך לומר? זה לא ממש אייס ברייקר.

לפעמים חברות וחברים שמכירים אותי לא מעט שנים ושומעים על כך לראשונה, מופתעים. ואז שואלים: אתם יודעים למה? הוא השאיר מכתב? הוא הסביר?

האמת. רק האמת.

כן, הוא השאיר מכתב. לא, זה לא באמת מסביר.

האמת היא שאנחנו לא יכולים לדעת למה יקירינו התאבדו. זה גם אף פעם לא בגלל סיבה אחת.

לפני כמה חודשים התאבד אריאל רוניס, והרשת סערה: התאבד בעקבות פוסט בפייסבוק שבו נכתב שהוא נהג בגזענות. הכותרות של הימים האחרונים מספרות על אדם חרדי שהתאבד משום שבתו לא התקבלה לבית ספר מטעמים גזעניים. ליבי יצא אל המשפחות. זו התמודדות איומה. לא הכרתי את שני הגברים האלו ואני גם לא אשת מקצוע. סתם אחת שמכירה את זה קצת יותר מידי מקרוב. אבל אף פעם (או כמעט אף פעם) אין סיבה נקודתית אחת, לפחות לא אצל מבוגרים. לפעמים יש טריגר, אולי כותרת יפה בעיתון, אבל לא סיבה אחת. (ואיני מדברת על אלו ששמים קץ לחייהם בעקבות מחלה חשוכת מרפא, כדי למנוע מעצמם ומקרוביהם את הסבל של הגסיסה. זה סיפור שהוא קצת דומה, אבל בעיקר מאוד שונה.)

דכאון קליני, טראומות מהעבר, התעללות או קשיים מתמשכים ומתגברים בהווה, בושה גדולה, פחד מכשלון, פחד מהצלחה.

ויותר מהכל, ככל הנראה, גם מבנה אישיותי מסוים שגורם לאדם להאמין שהעולם הזה יהיה טוב יותר בלעדיו.


סימן

הַאִם נִרְשָׁמ לַמִּתְאַבְּדִימ סִימָנ19911
שָׁחוֹר מֵעֵינ נְקֻדּוֹת רָעוֹת לְצִיּוּנ
הָעֻבְדָּה שֶהֵמ
נָסוֹגוּ

(ורד מוסנזון, שירים כהים, 1981)

ביהדות מסמנים את המתאבדים וקוברים אותם מחוץ לגדר. הם נחשבים רשעים וחוטאים, ולא אמורים להתאבל עליהם כמו שמתאבלים על מתים אחרים. בעצם, העונש הזה מוטל בעיקר על המשפחה. הם אלו שנשארים להתמודד עם האבל, עם הכאב — וגם עם הסימן.

לא יודעת למה ואיך, אבל בתעודת הפטירה של אבא שלי נותרה סיבת הפטירה ריקה. אולי בגלל זה קברו אותו בתוך הגדר, יחד עם כל המתים האחרים. התאבלנו ואפילו ישבנו שבעה. לא בגלל אמונה דתית, אלא בגלל הביחד.


משפחות של מתאבדים

כשאדם מתאבד, הוא מכפיל פי שניים את הסיכון להתאבדות של בני-משפחתו מדרגה ראשונה.

אני מניחה שחלק מהסיבות לכך הן גנטיות (חלק מהגורמים לדכאון ולאובדנות הם כאלה). וחלק מהסיכון מצוי בכך שהאופציה הזו, לברוח וזהו, פתאום הופכת לממשית ובת-ביצוע.

בגלל זה יש יחס אמביוולנטי כלפי הסברה ציבורית על התאבדות. מצד אחד, לדבר על זה חושף אנשים שאולי לא חשבו על זה קודם או שזה היה להם באחורי המוח, לכך שזו יכולה להיות גם אפשרות מעשית. הפחד גדול בעיקר כשמדובר בחשיפה של ילדים ונוער לנושא של התאבדויות.

מצד שני, השתיקה משאירה את החושבים ואת המתכננים ואת המנסים באפלה. היא גם משאירה את המשפחות — של המתאבדים, של המנסים, של המתכננים, של החושבים — לבד.

דברו על זה.

בישראל פועלת עמותה למען משפחות שיקיריהן התאבדו ולמניעת התאבדויות. היא נקראת "בשביל החיים" וסיסמתה היא "חייבים לדבר, אפשר למנוע התאבדויות". נחשפתי לעמותה כשקצת קראתי וכתבתי לפני יותר מעשור בפורום תפוזי בשם "משפחות של מתאבדים" (שמו שונה בינתיים ל"אנשים שיקיריהם התאבדו"). לא יצא לי להעזר בעמותה (כי כשהכרתי אותה כבר הייתי בשלבי טיפול והבראה), אבל עם השנים הפניתי אליה משפחות שאיבדו את יקיריהן או משפחות שחוששות לאבד אותם.

ביום חמישי, 10.9.15, היום הבינלאומי לציון המאבק למניעת התאבדויות, תערך הצעדה השנתית של "בשביל החיים" בתל אביב. הפרטים מצויין כאן.

אם את מתמודדת עם אובדן של אדם יקר לך שהתאבד

אם אתה חושב על התאבדות

אם ניסית להתאבד

אם אתם חוששים לחייהם של חברה או של קרוב משפחה

פנו לעזרה. דברו על זה.

לעמותה יש קו חם להשארת הודעות. אפשר גם לפנות לעזרה ראשונה במוקד של ער"ן.


ולסיום

שיר שאני מאוד אוהבת של אחת הזמרות החביבות עליי לאחרונה.

יש בו עמידה על הקצה, וגם קול שמושך החוצה מהתהום.

יש בו בדידות איומה, לצד הכוח של הביחד.

המילים, ובעיקר המלודיה, מעבירות בי זרמים של ייאוש מהול בתקווה.

אל תישארו לבד.

הושיטו יד לעזור ולהעזר.

בחרו בתקווה.

10 תגובות בנושא “מחשבות קצרות על התאבדויות”

    1. אוהבת ומחבקת.
      זה מחבר אותי וגם מרחיק אותי מהמחשבות שלי עצמי על הנושא.
      מצד אחד פחד, כל מה שכתבת כאן כבת של אבא שלך, מסובבת את זה ישר לילדים שלי, מה היה קורה אם…
      מצד שני…היאוש, הבור השחור, הטרוף, הכמיהה האינסופית, הרצון לרגע אחד קטן של שלוות נפש, הגעגועים, הכל……

  1. אני בקושי מצליחה להפסיק את הרעד שאחז בגופי
    אני בקושי מצליחה לראות את המסך ….

    הדמעות זולגות להן גדולות גדולות גדולות גדולות ….
    ללא הפסק זולגות להן ויורדות ומטפטפות…. זולגות
    לתאיי הזיכרון שלא קהו
    נושאים זיכרון של קול, חיבוק, חברות ורעות.

    כן, אני הייתי שם….. 6 ימים קודם נפרדתי
    לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה….
    8 ימים קודם לכן התעקש לקיים ארוחת ערב….
    לכבודי(!) ….. אמר "לא יתכן שאת פה כבר שבוע
    ועוד לא אכלנו ביחד"….. אמר ועשה, יחד עם איה
    תמיד יחד עם איה…
    עם איה יחד לתמיד!

להגיב על חנהל'ה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *