פוסט לערב חג

עיר חמה ושוקקת
ריבועי זהביה מדלקת
ולפתע צמרותיה שמטה
כי אתה
לא איתה.

השיר הזה, שאותו כתבה תרצה אתר על אביה, נתן אלתרמן, מלווה אותי בערבי ראש השנה כבר כמה שנים. השנה רציתי להקדיש אותו ליותר מידי חברים וחברות שאיבדו במהלך השנה האחרונה בני-זוג, הורים, אחיות ואחים. אני לא יכולה להבטיח שהמועקה הזו שמלווה את ערבי החג, את השמחות הקטנות והגדולות, את ימי שישי בערב, תחלוף אי פעם. אני כן יכולה להבטיח (בזהירות) שבכל שנה זה הופך להיות קצת יותר נסבל. וגם יכולה להבטיח שעל אף תחושת הבדידות הקשה, אתם ואתן לא לבד.

האבל לא מהווה חלק מרכזי בחיי כבר די הרבה זמן. שלוש שנים, ליתר דיוק. אני זוכרת את היום שבו הודעתי שמעכשיו אני מזמנת מהיקום ימים של שקט. זה היה שנה וחצי אחרי התאונה של אמא שלי, ובתום חצי שנה שבמהלכה הלכו לעולמם כמה אנשים ונשים מאוד יקרים ויקרות לליבי. (חברה הצמידה לי באותה תקופה את השם האמצעי I-see-dead-people. קיבלתי אותו באהבה, כמובן. הומור שחור וזה.)

הימים של השקט אכן הגיעו והמון טוב נכנס לחיי מאז.

אבל האבל גם לא נעלם מהחיים שלי, וכנראה לעולם לא ייעלם. הוא חלק ממני, מציץ מידי פעם, מציף מידי פעם.

הפוסט הראשון שפרסמתי כאן בבלוג לפני כמה חודשים עסק בתמיכה שלי באחרים ובאחרות באבל שלהם. בלי לתכנן יותר מידי, הבלוג הפך עבורי למקום שבו אני יכולה גם לעבד את אותם חלקים באבל הפרטי שלי, שכנראה עוד לא עובדו. נכנסתי לכאן כדי לעזור, כדי לנחם, כדי להרגיע את האחרים שמה שעובר עליהם — זה בסדר, טבעי, רגיל. זה תהליך של אבל. אך כמו שקורה הרבה פעמים בחיים, ניגשתי לעזור לאחרים, ומצאתי שאני בעצם גם עוזרת מאוד לעצמי.

אז אני מתנצלת על הכבדות שמאפיינת את הבלוג בדרך-כלל (ומבטיחה בקרוב מאוד גם פוסטים משמחים וחביבים יותר — כבר סיפרתי שהשמחה והאופטימיות הן חלק משמעותי מאוד בחיי). אני גם רוצה להודות לכל אלו שקוראים וקוראות, לכל אלו שבזכותם ובזכותן המילים שלי אכן מגיעות רחוק.

אני בעיקר מקווה שהמילים שלי אכן עוזרות לאחרים ולאחרות לפחות כמו שהן עוזרות לי.

אלו האיחולים ששלחתי לעצמי לפני שלוש שנים (בפוסט בפייסבוק, אלא מה?). היום אני שולחת אותם רחוק יותר:

הנה הם באים ימים של שקט
כבר שכחתי איך שהם נראים
אפשר עכשיו לפתוח את הדלת
לשלוח אל הרוח ציפורים

חברה חכמה הציעה לי לא לבקש מהיקום סתם “שקט” אלא להיות יותר ספציפית. אז הנה:

אני מאחלת לעצמי שנה ללא לוויות ושבעות.
שנה ללא ביקורים תדירים בבתי חולים.
שנה של בריאות מלאה למשפחתי ולכל אהוביי ואהובותיי, קרוביי וקרובותיי, חבריי וחברותיי (וגם לי, אם אפשר).
שנה שבה הטלפון היחיד שאחכה לו בדריכות יהיה זה שמבשר שאחותי ילדה בשלום ושהלידה הסתיימה בבריאותם המלאה של האם והתינוק.
שנה שבה השמחות שאשתתף בהן לא ילוו בענן כבד של עצב.
שנה שבה תקלה במזגן הביתי באמצע אוגוסט תראה לי כמו סוף העולם, בלי לחשוב שהכל “עניין של פרופורציות”.
שנה שבה חופשות ונסיעות יהיו סתם מהנות ומרגשות, ולא ארגיש שאני זקוקה להן כאוויר לנשימה.
שנה של המשך התקדמות רציפה במחקר ובעבודה, ושמחה פשוטה על ההישגים (בלי להגיד: הצלחתי למרות הכל, אלא פשוט — הצלחתי).
שנה של שלום, אהבה, אחווה, סבלנות וסובלנות.
ובכל זאת, שנה של שקט.

שתהיה לכולנו שנה טובה.

4 thoughts on “פוסט לערב חג”

  1. תודה על הפוסט הזה, ועל יתר הפוסטים המעניינים בבלוג.
    בדיוק השבוע נפטר אדם מיוחד שהיה יקר לי עד מאוד, הפוסט הזה שלך היה דבר בעיתו (מעורר בכי, אבל כזה שטוב לקרוא).
    אני מאחלת לך שכל ברכותייך לעצמך יתגשמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *