יום הזיכרון שלי

א.

כבר שנים רבות אני לא מסוגלת ללכת לטקסים של יום הזיכרון, לא מסוגלת לשאת ולהכיל. מרגישה שאני צריכה להיות לבד ולהתכנס בתוך עצמי. 

פעם מזמן פיתחתי סוג של מנהג – מהצפירה של ערב יום הזיכרון ועד כניסת יום העצמאות הייתי יושבת בסלון עם ערוץ דוקו, צופה בלופים של סרטי הזיכרון שמשודרים בו, ומרכיבה פאזל של כמה מאות או אלפי חלקים. זה איפשר לי התכנסות כמעט מדיטטיבית בתוך עצמי. זה איפשר לי לתת שמות ופנים לכאב הגדול שאני מרגישה, תוך שאני מנסה לסדר את החיים שלי מחתיכות פאזל מפוזרות לתמונה קוהרנטית. זה איפשר לי להתמודד עם הדיסוננס בין הידיעה שאני לכל היותר במעגל השני או השלישי של השכול לבין תחושת האבל העוצמתית, שהרגשתי שהיא הרבה מעבר לאבל הלאומי, אבל לא ידעתי לתת לה שם. 

להמשיך לקרוא יום הזיכרון שלי

לזכר זיוה, האמא של האחיות שלי

בחודש שעבר, בכאב גדול ובטרם עת, נפרדנו מזיוה, האמא של האחיות שלי. 

כשהייתי בת 17 ורבע, קצת יותר משנה אחרי שאבא שלי מת, אמא שלי פגשה את שמעון, וזמן לא ארוך לאחר מכן עברנו לגור ביחד. מהצד שלנו הגענו 2 בנות ובן, ועם שמעון הגיעו 3 בנות, וכך בקיץ 1994 עברנו כולנו לבית גדול – שני מבוגרים, 6 ילדים שהצעיר בהם בן 11, אני הבכורה בת 17.5, באמצע עוד 4 בנות מתבגרות, וגם שתי כלבות קטנות.

להמשיך לקרוא לזכר זיוה, האמא של האחיות שלי

9 שנים

כבר 9 שנים בדיוק שאני לא יכולה להתקשר אליה (אמא, תעזבי שניה את הסוליטייר ותתרכזי בשיחה)

ולא יכולה לקבוע איתה לקפה (היא – הפוך גדול עם האספרסו בצד, אני – אספרסו כפול + כל האספרסו שלא נכנס לקפה שלה)

ולא יכולה להגיע אליה עם החבר׳ה ביום שישי אחר הצהרים ולהעביר יחד את הזמן עד הערב (עם הגילטי פלז׳רז האולטימטיביים שלנו – הטופ מודל הבאה וסלט תפוחי אדמה טרי וחמים)

ולא יכולה לעשות איתה road trip חצי ספונטני לאילת (הלוך-חזור ביום אחד, ככה בקטנה)

להמשיך לקרוא 9 שנים

ספירת מלאי: עשור – פוסט אורחת

לפני כמה שנים בחרתי לי אחות. אחות שבעצמה חוותה אובדן ואבל וליוותה אותי במסירות באבל הפרטי שלי, עוד לפני שידעה שיום אחד נהפוך לאחיות. היום, כשאחותי שבחרתי לי שלחה לי את מה שהיא כתבה על אמא שלה (או בעצם לאמא שלה), ביקשתי את רשותה לפרסם את זה בבלוג שלי. קבלו ספירת מלאי שהיא מצד אחד הכי אישית בעולם ומצד שני כל מי שחוותה אובדן יכולה למצוא את עצמה בפנים.


dav

ספירת מלאי: עשור

בהתחלה סופרים את כל הדברים שקורים. יצאתי מהמיטה. קניתי חצאית. ירד עלי גשם. שכחתי לאכול. חזרתי לשיר באוטו (רק בסיבוב השני בספירלה).
להמשיך לקרוא ספירת מלאי: עשור – פוסט אורחת

חצי יובל

בשעה הזו, אמצע הלילה שעון ישראל, לפני 25 שנים, שכבתי על מזרון בחדר של חברה בשכונת גילה בירושלים, ודיברתי עם אבא שלי.

להמשיך לקרוא חצי יובל

ביקום מקביל

ביקום מקביל את חוגגת היום יום הולדת 62. אנחנו מתאספים אצלך בבית וחוגגים איתך את היציאה לפנסיה, או אולי מציעים לחכות עם החגיגה לליל הסדר המתקרב ולציין את היציאה מעבדות לחירות. (ואת נוזפת בנו ואומרת שההוראה והחינוך הם בכלל לא עבדות עבורך.) להמשיך לקרוא ביקום מקביל

לעצור ולהריח את הקושי

הרבה פעמים אומרים לנו לעצור ולהריח את הפרחים — להעריך את היופי בחיים שלנו, את הדברים הקטנים. זה חשוב, אין ספק, ולא צריך לשכנע אותי — אופטימית נצחית — שזה נפלא לראות ולהעריך את הטוב, את הצד המואר של הירח. אבל לא אומרים לנו מספיק, לדעתי, לעצור ולהריח גם את מה שפחות נעים להריח. לעצור ולתת מקום גם לקשיים. להמשיך לקרוא לעצור ולהריח את הקושי

פוסט דוקטורט

אז אני דוקטור, סופית ורשמית. חכמה עם תעודות. ההתרגשות עצומה והאושר גדול, ולצידם — תהום של געגועים ועצב. אחד הצדדים הקשים של האובדן של מישהו ממש קרוב הוא שאף שמחה לאחר מכן אינה יכולה להיות שלמה. תמיד משהו חסר. תמיד מישהו חסר. להמשיך לקרוא פוסט דוקטורט

זכרונות עם טעם וריח

כמה שבועות לפני יום השנה הראשון למותה של אמי, גיסתי שלחה לי מייל עם רעיון: בואי נכין קובץ עם מתכונים של האוכל שהיא נהגה להכין – המאכלים שהם מבחינתנו הטעמים של הבית. הרעיון קסם לי מאוד, והחלטתי לשכלל אותו. להמשיך לקרוא זכרונות עם טעם וריח