מיכל וייס-פיניאן איבדה את שני הוריה, מתי ועמיר, במתקפת החמאס על קיבוץ בארי ב-7 באוקטובר 2023. עשרה חודשים הם היו קבורים בקבר זמני בקיבוץ רביבים, והיום לפני שנה, 14.8.24, ליווינו אותם לקבורת קבע בקיבוץ בארי.
מתי ועמיר היו חברים טובים מאוד של הוריי, והיו כמו דודים עבורי. אני זוכרת בחיבה גדולה את הביקורים בקיבוץ ותמיד הבטתי בהשתאות בשבט שלהם שהלך וגדל סביבם ודמיינתי אותם מזדקנים ביחד, בשמחה ובאהבה, כשכל הצאצאיות והצאצים שלהם לידם. החלום הזה נגדע באכזריות שאי אפשר לתאר ואי אפשר להכיל.
אלו המילים הכל כך מדויקות וכל כך כואבות של מיכל:
עברה שנה. שנה…. מאז שקברנו אתכם בשנית. שנה שלמה ועדיין אני לא מוצאת המילים המדוייקות לתאר את שברון הלב שעליו דיברתי מעל הקבר הטרי בבארי.
תמיד מדברים על לב שבור, גם אני נהגתי להשתמש במושג הזה פה ושם, אבל מעולם לא הבנתי אותו כמו שאני מבינה עכשיו.
לב שבור משמעו שהכל נשבר, החיים נשברו, החמלה נשברה, האמפתיה נשברה, השמחה נשברה.
לב שבור משמעו שלא ניתן לחייך באמת, ולא משנה כמה דברים את עושה שום דבר אינו מצליח לשמח או להעלות חיוך באמת. שום דבר אינו מהנה יותר ואינו מביא סיפוק. גם לא רגעי.
לב שבור משמעו שבכל רגע שיש לך לבד את חושבת עליהם, על הזמנים איתם, על הרגעים היפים, ובעיקר על הרגעים האחרונים שלהם.
לב שבור משמעו לשחזר כל רגע שאת לבד או בנסיעה את הרגשת הפחד שלהם, את הסרטון (שלא ראיתי, אבל שמעתי את תוכנו לפרטי פרטים) שבו הם יושבים בממד מהנהנים בשקט למחבלים שעומדים מעליהם עם נשק שמדברים על רכב ועשר דקות אחר כך מוצאים להורג בדם קר בשער של שכונת הכרם.
לב שבור הוא לחשוב מה הם ראו באותו הבוקר, מה הם חשבו ברגעים האחרונים שלהם על עצמם, עלינו, על הקיבוץ שאהבו, על הבית שלהם שהיה לנו מרכז העולם.
לב שבור הוא לשחזר שוב ושוב את המבט החרד של הילדים בממד שהבינו שסבא וסבתא נפצעו ולא קיבלו תשובה הולמת מה איתם והולכים עם אותה הרגשה מאז.
לב שבור הוא הגעגוע שלא נרגע, הכמיהה לחיבוק החזק, לשיחת הטלפון שלא יגיעו לעולם.
לב שבור הוא לחכות להם שיבואו לבקר אותי בחלום, אך להתעורר כל לילה וכל בוקר מאוכזבת.
לב שבור הוא לראות את הילדים מתקדמים, מוצאים מחדש את מקומם בעולם החדש ואת עצמי- לא מצליחה לייצר שום שגרה מיטיבה לעצמי. לא מצליחה להתרכז, לקרוא, להתמיד. לא מצליחה כלום. מצליחה רק לשהות במחשבות עליהם, על הגעגוע ועל מה שעבר עליהם ועלינו.
ואמן שכל ההזייה הזו תגמר כבר וכולם יחזרו הביתה. כי אתכם כבר לא נצליח להחזיר.
הרדופים שלי, כמוני, וכמוך שכל ימייך,
את פרחי האור שלנו את פיזרת לכל רועה.
לא עופות מרום אנחנו, ואל גובה השמיים,
גם אתם, גם אנוכי – לא נגיע כנראה.
כמה אמת כואבת ומתסכלת. כמה עצב שלא ניתן להכיל. משפחה, מסתבר זה גם אלו שאנחנו בוחרים לא רק נולדים לתוכה.
תודה על השיתוף, תודה עליכן.