בחודש שעבר, בכאב גדול ובטרם עת, נפרדנו מזיוה, האמא של האחיות שלי.
כשהייתי בת 17 ורבע, קצת יותר משנה אחרי שאבא שלי מת, אמא שלי פגשה את שמעון, וזמן לא ארוך לאחר מכן עברנו לגור ביחד. מהצד שלנו הגענו 2 בנות ובן, ועם שמעון הגיעו 3 בנות, וכך בקיץ 1994 עברנו כולנו לבית גדול – שני מבוגרים, 6 ילדים שהצעיר בהם בן 11, אני הבכורה בת 17.5, באמצע עוד 4 בנות מתבגרות, וגם שתי כלבות קטנות.
היה לא קל, בלשון המעטה – אולי פעם אספר על זה קצת יותר. אבל אמא שלי ושמעון, במאמצים גדולים שלמדתי להעריך עם השנים ואני מוקירה עד היום, הפכו אותנו למשפחה ממש. זכיתי ב-3 אחיות נוספות – מיכל, יעל ונועה (כן כן, יש לי אחות יעל…).
עם הזמן, גם זיוה, האמא של האחיות שלי, הפכה לחלק מהמשפחה. עשינו יחד שבתות וחגים, יצאנו יחד לפיקניקים וטיולים, בילינו יחד בשמחות משפחתיות וכאבנו יחד בזמנים קשים. אמא שלי וזיוה היו בקשר נפלא, אהבו זו את זו ותמיד הרגישו בבית זו אצל זו. זה היה לכולנו פשוט מובן מאליו.
שלושה סיפורים זכורים לי במיוחד:
2003 – אמא שלי מגיעה לעבודה בבגדים חגיגיים, והחברות שואלות אותה על מה ולמה. היא עונה: שמעון? גרושתו זיוה? אחותה אילנה? נולד לה נכד והיום יש ברית.
2004 – הסיפור שבתמונת הנושא של הפוסט – מיכל מתחתנת ומודיעה שהיא ובן זוגה מעדיפים להגיע בעצמם לחופה ושההורים יצעדו לפניהם. ההורים של החתן צועדים לחופה, ואחריהם הורי הכלה – שמעון באמצע ומשני צדדיו זיוה ואמא שלי.
2011 – הלוויה של אמא שלי. אני מגיעה מוקדם לבית העלמין, ורואה את הזוג שהקדים אפילו אותנו וכבר יושב ומחכה לטקס. זיוה ובן הזוג שלה.
ובחודש שעבר, ביום המשפחה, נפרדנו מזיוה בצער תהומי ובכאב עצום.
אבל גם קיבלנו תזכורת למשפחה שאנחנו. ושתיהן, האימהות של כולנו, היו איתנו כל הזמן. ממשיכות להיות איתנו. שומרות עלינו ביחד.
יהי זכרן ברוך.
לפני שנעָלֵם
תסתכל ותראה
את הכחול של השמיים
ותגיד תודה שיש לך עיניים
יעלי אהובה
הילדה-נערה-אישה את עם השורשים שהניבו
פרח יפה שהפך לפרי משובח שמזין גוף ונפש.
זה הבסיס ומכאן מארג המילים הנפלא לזכרן של שלי נשים עם גדלות נפש, חום, תובנות ויכולת הכלה.
פגשתי את זיוה פעמיים … שמעתי כל כך הרבה שנצרתי בזכרוני.
אני בטוחה שזיוה כעת מביטה אי שם מעבר לקשת … מביטה כשהיא בחברותא שהגיעה לשם לפניה … ובאנחה של קורת רוח קוראים את שכתבת כאן ברגישות ובאהבה.
שולחת ניחומים למיכל, יעל ונועה
ולך, לעינת ויובלי וכמובן גם לשמעון .
להביט אל תוך המראה של העבר, ולפרוט את המילים שבפשטות מתארות עולם נפלא בו גדלנו יחד שתי משפחות ,שעל פניו מנוגדות
אך בכח הרצון של אמא והיד התומכת בכל אחד מששת ילדינו, עברנו את הדרך באהבה.
משתתפת בצערכם
וואו יעל
איזה זיכרונות
הכל עולה
הלב יוצא…
עצב ושימחה יחד❣️????
שנדע רק בריאות
בשורות טובות
אחדות????
ואהבת חינם
יעל אהובה. כל כך יפה ובפשטות תיארת את מה שלגביכם הייתה מציאות מבורכת על כל הקשיים והתסבוכות כי חיוך ולבבות פתוחים מאפשרים הכל. חושבת שזה השיעור הכי חשוב לחיים שלמדתי מבלי משים מאמא ומכולכם. הכל אפשרי כשבאים עם לב פתוח וכן. מגיע לכולנו ללמוד את השיעור הזה שבעצם הוא פשוט ועם הפשטות שלו מסובך להפליא.
תודה לך על הפוסט גלוי הלב הזה תודה שזכיתי להכיר את השבט ותנחומי לכולכם.
וואו כל כך מרגש ונכון. כשאספתי את מיכל מבית החולים בימים האחרונים של זיוה בדיוק דיברנו על האחווה המשפחתית הלא מובנית מאליה שהיתה בין שמעון, זיוה, איה. אפילו זוכרת שבאנו להתארח באילת בפטיו שכולכם גרתם שם כשהיינו בני 20 וקצת. כולכם זכיתם במשפחה מדהימה ❤️