מִשָּׁנָה לְשָׁנָה

יום ההולדת שלי לפני שנתיים היה יום מוזר שנע בחדות בין שמחה והתרגשות לבין כבדות גדולה. בדיעבד אני יודעת להגיד שהייתי אז בעיצומו של גל דכדוך גדול שנמשך כמה שבועות. גל שבמהלכו רק רציתי להתחבא מהעולם, גל שאת תחילת סופו כתבתי ופרסמתי באחד הפוסטים היותר חשופים בבלוג (והופ… הנה מגיע עוד אחד). זה היה תחילתו של תהליך הריפוי.

אבל ביום ההולדת שלי לפני שנתיים עוד לא הבנתי את כל זה. עד שחברה אהובה שנעלמתי לה ולא הבינה וכעסה – שאלה. וכשניסיתי להסביר לה מה עובר עליי, הציעה בעדינות שאולי אני עוברת תקופה של דכדוך ושאולי כדאי לי לבדוק את זה ולטפל בזה.

אז קמתי והלכתי לרופאת המשפחה שלי. והתחלתי טיפול תרופתי קל שאותו אני ממשיכה עד היום. אחר כך חזרתי לטיפול פסיכולוגי וגם הוא ממשיך עד היום. טיפול שמשנה לי את החיים וחושף עוד ועוד פצעים עמוקים שבכלל לא ידעתי שהם עדיין שם או שאי פעם היו שם, ובעיקר לא ידעתי ולא הבנתי עד כמה הם מפעילים אותי עד היום. ואני עובדת קשה ומטפלת בפצעים האלה ומשחררת אותם לדרכם. או לפחות מרככת את הקצוות הקוצניים שלהם.

שנתיים עברו מאז הפוסט ההוא והגלים ממשיכים להגיע מידי פעם.

כשאני בתוך גל, ובמידה מסוימת גם בין הגלים, אני מסתובבת בעולם כשעל הסרעפת שלי מונחת משקולת כבדה שלא מאפשרת לי לנשום כמו שצריך. זו תחושה פיזית ומאוד מוחשית.

קשה להסביר את החיים לצד קושי רגשי. הוא מאוד מתעתע כי מבחוץ לא תמיד רואים. ובכל זאת, כשאני מנסה להסביר אני בדרך כלל אומרת שזה כמו לחיות עם כאב גב כרוני. את יכולה להיות מודעת, לקחת את התרופות בזמן, ללכת לפיזיותרפיה כל שבוע, ובסך הכל לחיות לא רע, ועדיין מידי פעם זה יתקוף אותך. לפעמים הגלים האלה מגיעים בגלל טריגר ברור ולפעמים את לא יודעת לזהות למה זה תוקף. לפעמים הם נמשכים כמה ימים ולפעמים כמה שבועות. לפעמים הם מכים בעוצמה כמעט משתקת ומלווים בחרדות ולפעמים הם חולפים ליד. וכמעט תמיד את צריכה להאט את הקצב כדי לאפשר לגוף להחלים וצריכה לגייס כל טיפת אנרגיה כדי להמשיך לעשות את מה שבזמן שגרה את עושה בקלות.

אני לא מנסה להסתיר את הגלים ומי שעובדות קרוב אליי יודעות מה עובר עליי. אבל מצד שני אני קמה כל בוקר וממשיכה כרגיל. וכדי להמשיך לתפקד כרגיל בתוך גל אני צריכה לגייס את כל האנרגיות שיש בי. אני יודעת שזה בסדר לעצור, אבל גם יודעת שטוב לי לדבוק בשגרה שלי. להמשיך לתפקד ולצד זאת להיות כל הזמן ערה לגל. לעבור דרכו, להבין אותו, לדבר עליו, להסתכל לו בעיניים, לנצל אותו כדי להביט באומץ לעומקים חשוכים – ולהתמודד עם מה שנמצא שם. להתמודד, כי אחרת אני לא יכולה לשחרר ולא יכולה לרפא.

לפני כמה שבועות משהו בתוכי השתחרר פתאום. לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה או על הסיבה אבל כן יודעת להגיד שהייתה לי פריצת דרך. עוד ועוד תובנות התחילו להציף אותי, ויום אחד הבנתי שאני בסדר. אני בסדר לא כי משהו חיצוני קרה. אני בסדר כי הצלחתי לרפא בתוכי חלקים שעד לא מזמן לא הצלחתי להסביר אותם אפילו לעצמי. זו עבודה קשה. מאוד. התמודדות גדולה עם שדים עצומים. והצלחתי. אני באמת בת מזל – זה לא טריוויאלי ואפילו הטיפול הטוב ביותר לא מבטיח ריפוי. אבל הצלחתי. ויום אחד קמתי בבוקר והמשקולת כבר לא הייתה מונחת על הסרעפת. יום אחד קמתי והרגשתי שאני יכולה לנשום מלוא הריאות. יום אחד קמתי ולא הבנתי איך העולם ממשיך להתנהל כרגיל כשבתוכי מתחולל מהפך כל כך עוצמתי.

*\ חוה ניסימוב

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה.
קִירוֹת הַחֶדֶר מִתְרַחֲבִים
הַזָּוִיּוֹת לֹא מְאַיְּמוֹת עוֹד,
הָרִצְפָּה יוֹתֵר יְצִיבָה.
פַּעַם עוֹד יַשְׁרִישׁ הַבַּיִת, וּבֵינְתַיִם
אֲוִיר צַח פּוֹרֵץ מִמְּקוֹמוֹת נִסְתָּרִים.
גַּם הַבֶּכִי שֶׁלִּי צָלוּל יוֹתֵר
כְּמַנְגִּינַת נֵבֶל שֶׁשָּׁמַעְתִּי פַּעַם בַּחֲלוֹם.
אֲבָל אֲנִי עֵרָה,
עֵרָה.
כָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת.

ניסיתי להיזכר אם אי פעם הרגשתי הקלה כזו. אני מניחה שכן אבל אני פשוט לא מצליחה להיזכר. אז בשבילי זה כמעט כמו ללמוד מחדש איך ללכת. אני לומדת. לאט, בזהירות. ממשיכה להתרגל לתחושה הזו. וממשיכה לטפל בעצמי כל הזמן כי ברור לי שהעבודה עוד לא הושלמה, ואולי אף פעם לא תושלם.

״מרגע שחלון המחלה נפתח פעם אחת, אי אפשר לסגור אותו שוב. לא באמת ולא עד הסוף. ... החלון הזה אולי לא ייפתח שוב אף פעם, אבל האפשרות תמיד שם. האפשרות היא מחלה בפני עצמה. מעכשיו את תמיד בודקת. את מתקרבת לחלון, מניחה את היד בחיבורים. את מחפשת כל רמז לרוח פרצים. את לא חולה אבל את ממתינה לַמחלה. ייתכן שבכל חייך לא יקרה לך שוב דבר כזה או דומה לו, ובכל זאת הוא ממשיך לקרות כל העת. אלה חיי סף. הנשמה הסתבכה, וגם אם התרת אותה, התרת הכול, שום דבר לא יתיר אותך מלחכות.״

מתוך ״איך לאהוב את בתך״ מאת הילה בלום

וזה אולי זה נשמע כמו קלישאה גדולה, אבל בה בעת זה כל כך לא מובן מאליו: לאורך כל התקופה הזו, לפעמים אפילו בלי לדעת ובלי להבין, האהוב שלי, הילדים שלי, הבית – כולם מספקים לי משענת ועוגן שמאפשרים לי את הביטחון לצלול לעומקים ולטפל בהם ולדעת כל הזמן שיש לי קרקע מוצקה לשוב אליה.

האם הכתיבה עוזרת לך? שאלה אותי חברה אהובה ממש לא מזמן. היא עוברת עכשיו גל עוצמתי וקשה. כן. היא עוזרת לי. מאוד.
היא עוזרת לי כי היא מאפשרת לתמלל ולשחרר.
היא עוזרת לי כי חברה שקראה את הפוסט ההוא לפני שנתיים אמרה לי ״כשתרגישי שהגיע הזמן לחזור לטיפול תגידי לי, כי יש לי מישהי בדיוק בשבילך״. והיא צדקה.
הכתיבה עוזרת לי כי הבושה והבדידות יכולות להרוג.
היא עוזרת כי פתאום עוד מכרה ועוד חבר ועוד קולגה אומרים לי ״גם אני״.
היא עוזרת כי אני יודעת שהמילים שלי מגיעות רחוק וגורמות לעוד מישהו, לעוד מישהי, להרגיש שהם בסדר. שהם לא לבד בעולם הזה ושזו באמת צרת רבים. לא שזו נחמה גדולה, אבל זו בהחלט יכולה להיות הקלה.

בכל שנה, ביום הולדת שלי, אני מקדישה לעצמי את השיר ״משנה לשנה״. אוהבת בו בעיקר את השורות על קמט הצחוק ועל השערה הכסופה. מקבלת אותי ואת ההתבגרות באהבה. השנה השיר הזה קיבל עבורי משמעות חדשה.

מִשָּׁנָה לְשָׁנָה אֲנִי הוֹלֶכֶת וְנֶחְשֶׂפֵת,
מְעוֹנָה לְעוֹנָה אֲנִי מִתְקַלֵפֶת.
מְסִירָה אֶת כְּסוּתִי הַיְשָׁנָה -
מְקַפֶּלֶת אוֹתָה בַּפִּינָה וּמִסְתַּכֶּלֶת.
מְצִיצָה בַּתְּהוֹם שֶׁמֶעֵבֶר לַדֶלֶת,
כְּבָר לֹא כֹּל כַּך נִבְהֶלֶת.
מַבִּיטָה בָּרְקִיעִים שֶׁמֵּעָלַי –
זוֹ עֲדַיִן אוֹתָה תְּכֵלֶת.

בתמונה: קמטי צחוק, שערה של כסף וקצוות מחודדים שהתרככו.
צילמה: גל מוסנזון

Bravely I look further than I see
Knowing things I know I cannot be, not now
I'm so aware of where I am, but I don't know where that is
And there's something right in front of me
 - And I