שום אסון לא קרה, הכל בסדר. והכל לא בסדר. הצטברות של כל מיני דברים ונסיבות במשפחה הקרובה והרחוקה, בחיים המקצועיים, במעגלים חברתיים קרובים ורחוקים, בתנועה, במדינה, בעולם. דברים שכל אחד מהם בנפרד לא מצדיק התפרקות של הנפש, אבל כולם ביחד גרמו לי בחודש האחרון לתחושה בלתי נסבלת של תבוסה ולרצון עז להוריד את הראש, להתחבא מהעולם ולא לצאת.
Any time tomorrow I will lie and say I'm fine
I'll say yes when I mean no
And any time tomorrow
The sun will cease to shine
There's a shadowman who told me so
להתחפר עמוק מתחת לשמיכה
להתחיל לדמוע פתאום, לכאורה בלי סיבה
להיות עייפה כל הזמן ולא להצליח לישון
להרגיש פצעים ישנים נפתחים וכואבים מחדש
לגייס אנרגיות עצומות רק כדי להצליח לצאת מהבית
לא להרגיש כלום – כאילו כיבו לי את כפתורי השמחה וההתרגשות וגם את כפתורי הכעס והזעזוע
ובתוך כך גם לאבד את היכולת להרגיש אמפטיה לאחרות ולאחרים
להיקרע בין הצורך לבקש עזרה ולהסביר לסביבה מה עובר עליי ולמה נעלמתי ולמה אני כבויה לבין הניסיון שלא להכביד והרצון להרחיק ממני את העולם – שכולם פשוט יעזבו אותי בשקט
לא להצליח לראות את האופק
ככה כבר חודש שלם
כלום, והכל.
קשה להסביר את זה במילים, לעצמי ולסביבה. זה בכלל לא רציונלי – זה לא שאני יכולה לשכנע את עצמי שבעצם הכל בסדר או יהיה בסדר. ולא מנחם אותי לדעת שיש צרות הרבה יותר גדולות משלי. קשה גם להסביר עד כמה מילים כמו ״צאי מזה״, ״יהיה טוב״ או ״שום אסון לא קרה״ מחלישות עוד יותר. (הסרטון הזה מסביר את זה לא רע)
אולי לכל אחד יש תקופות כאלה, בתדירות כזו או אחרת ובעוצמה כזו או אחרת. ואולי זה בכלל גנטי. אני לא יודעת אם אני ״רשמית״ בדיכאון או לא, כי לא הלכתי לאבחון כלשהו. אבל פוחדת כי הדיכאון הרג את אבא שלי. פוחדת כי אולי כמוהו אני מטביעה את עצמי בעבודה ושמה על עצמי מסכה כדי לא ליפול אבל ברגע שמרפה קצת אני נופלת.
אז אני גם עובדת קשה כדי להזכיר לעצמי שאני לא כמוהו, שאני בריאה ובוגרת 4 שנות טיפול מצוין ושדאגתי לעצמי בזמן.
ואני מזכירה לעצמי שכבר עברתי תקופות כאלה בעבר, בעוצמות שונות, ויצאתי מהן.
מזכירה לעצמי את השיטות שעוזרות לי לתעדף ולהקצות את מעט האנרגיות שיש לי בתקופות כאלה. (שיטת הכפות היא אחת הטובות שבהן)
מזכירה לעצמי שאחרי שאמא שלי נהרגה, כבה לי הרגש למשך שנתיים שלמות, כמו איבר שנרדם, ועבדתי קשה עד שהצלחתי להחזיר אותו לחיים שלי.
מזכירה לעצמי שמה שאני צריכה זה לעבור דרך השחור השחור הזה. מכירה אותי ויודעת שרק ככה אוכל להתמודד איתו ולשחרר אותו לדרכו.
מזכירה לעצמי שזה לוקח זמן.
ובשבוע האחרון, בכל יום אני מרגישה שהריאות שלי מסוגלות להכיל קצת יותר אוויר מאתמול
שיש לי קצת יותר כוח לצאת מהמיטה
שחלק מהיציאות מהבית נותנות לי כוחות ולא מתישות אותי
שאני עולה עוד מדרגה בדרך החוצה מהבור.
ולאט לאט אני ״חוזרת לעצמי״. אני עוד לא שם, ואני גם לא כל כך מאמינה ב״לחזור לעצמי״ כי העצמי שלנו כל הזמן משתנה, וכל נפילה כזו משנה אותו קצת (כתבתי על זה פעם כאן). אבל לפני כמה ימים, כשהשיר ״חזרתי לעצמי״ של רוחמה וייס קפץ לי בפייסבוק, הוא נגע בדיוק במקומות הנכונים.
אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב חָזַרְתִּי לְעַצְמִי.
אֵינִי יוֹדַעַת לְכַמָּה זְמַן יָצָאתִי,
מַה שֶּׁבָּרוּר הוּא כִּי הַחֲזָרָה נוֹחָה.
הַמִּשְׁקָל שֶׁלִּי מֻכָּר לִי.
מֻכָּרִים לִי רָמַת הַהַכְנָסָה,
טַעֲמֵי הַלְּבוּשׁ וְהָאֹכֶל.
מֻכֶּרֶת לִי הַיְשִׁיבָה עִם הָעֵט בְּפִנַּת הַמִּטְבָּח,
מֻכָּרִים לִי שִׁירַי.
מֶה הָיָה בְּעַצְמִי כְּשֶׁיָּצָאתִי מִמֶּנּוּ,
הֶהָיָה בּוֹ רִיק כְּמוֹ מִסְגֶּרֶת שֶׁנִּטְּלָה מִמֶּנָּה הַתְּמוּנָה,
אוֹ שֶׁמַּשֶּׁהוּ אַחֵר מִמֶּנִּי הִתְרַחֵשׁ בּוֹ.
כֵּיוָן שֶׁבְּדִיּוּק אָז יָצָאתִי, לֹא אֵדַע לוֹמַר עַל כָּךְ דָּבָר.
מַדּוּעַ יָצָאתִי, מֶה חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶמְצָא,
וּמַה מָּצָאתִי כְּשֶׁהָיִיתִי מִחוּץ לְעַצְמִי.
כֵּיוָן שֶׁכְּבָר חָזַרְתִּי, לֹא אֵדַע לוֹמַר עַל כָּךְ דָּבָר.
Any time tomorrow
I will try to do what's right
Making sense of all I can
And any time tomorrow
I'll pretend to see the light
I just might
תמונת הנושא של הפוסט לקוחה מכאן: https://pixabay.com/illustrations/eclipse-twilight-moon-sun-planet-1492818/
יקרה, צרת רבות היא אף פעם לא נחמה טובה, אך בכל זאת, פעם בשלוש-ארבע שנים מתפרצות אצלי רגשות כאלה. בדרך כלל העניין נמשך לתקופה של שלושה ימים עד חודש ימים. אני מטופלת בכדורים ובפסיכותרפיסטיות (מעולות) כבר 15 שנה. לאף אחד מהוריי אין עבר או הווה דומה (שהם מספרים עליו). אוהבת את חיי מאוד מאוד. אנחנו לא מכירות לעומק, אבל אם פעם תצטרכי אוזן קשבת, אני כאן.
מיטל.
תודה מיטל. זו לא נחמה, אבל בכל זאת יש משהו מחזק באישור שאני לא לבד ושזה לא רק אצלי.
יעל, עצם הפוסט הזה הוא חיבור. כי אני כל כך מזדהה. הכל רגיל, אבל יש תקופות כאלה שבקושי בקושי נושאים את הרגיל. וכרגיל (ואני לא בטוחה שזה טוב או אפילו רצוי) יש בך כל כך הרבה כוחות, וכל כך הרבה עומק, שרק הוא ורק המבט שלך והמילים שלך הופכות את העולם הזה לקצת יותר מבין וקצת יותר נסבל. ולפעמים גם כוחות זה קצת מידי, ובאמת שלפעמים נכון יותר לא להיות חזקים. והכי הכי – אני איתך. אפילו לרגע. שלי
תודה שלי. הפוסט הזה הוא חלק מהריפוי.
יעל,
טוב שאת יכולה לחלוק. זה סימן של עוצמה בתוך החולשה.
חזקי ואמצי,
אורית
יעל אהובה
תודה על השיתוף ריגשת אותי מאוד
אוהבת ומבינה
חמותך
לפתת לי את הלב חזק, סובבת אותו והשארת אותו פעור.
אוהבת אותך כבר שנים, וכל יום יותר ❤️
חיבוק חזק. אוהבת אותך מאוד 💜
יעל,
עברו המון שנים מאז נפגשנו לאחרונה. אפילו לא בטוחה עד כמה את זוכרת אותי. למדנו יחד הרבה שנים, לפעמים גם באותה הכיתה. אמא שלי ואבא שלך עבדו יחד באמריקנה. אף פעם לא היינו ממש חברות או אויבות, לא יכולה להגיד שאני ממש מכירה אותך ומאוד מקווה שלא פגעתי בך פעם ושכחתי. בשנים האחרונות אני מידי פעם רואה את האוואטר שבנית לך בפייסבוק ומתפעלת. מהדרך שעברת, מהאישה והאמא שהפכת להיות, מהאמת הנחושה שלך והעשייה המרשימה בקריירה ובתחומים אחרים. היום אני יודעת שלכולם יש ימים קשים וגם קשים מאוד. את אישה מופלאה שעוברת ימים קשים. יש המון דרכים להתרומם וכל אחד צריך למצוא כמה זמן הוא צריך לשהות נמוך, מתי הוא בוחר להתרומם ולמה הוא זקוק בכדי להצליח. מאחלת לך שבקרוב תאמיני שוב בטוב ומקווה שיש לך את העזרה לה את זקוקה.
אם בא לך לזכר ימים עברו או לכבוד אלו שעוד יבואו – קרן – 0528623266
תודה קרן יקרה. זוכרת אותך היטב 🙂 המילים שלך מחזקות מאוד.
קראתי – מזדהה מאוד עם האמירה שלך שאמירות של "יהיה בסדר" ודרישות שתצאי מזה עושות בדיוק ההיפך ולא נותנות מקום לתחושות שלך. לא יודעת מה הביא אותך לחוש כמו שאת חשה או חשת. לפעמים אין בזה הגיון אפילו. אני יודעת שאנחנו לא מספיק קרובות אבל כשכן יוצא לנו לדבר, אני יודעת כמה את נפלאה ואם יבוא לך, סתם, לקטר על מה שבא לך, אם יש בכלל משהו שבא לך לדבר עליו, אז אשמח להקשיב. חיבוק ענקי ענקי ענקי.
תודה ורד. שולחת חיבוקים חזקים בחזרה.
יעלי אהובה
אני כמו רבות אחרות כל כך אוהבת אותך ורק רוצה להגיד לך שאני בסביבה לחיבוק, לדיבור, לשתיקה, להזדהות ולקפה על הים או מתחת לחרוב ביחד.
יעלי. תהיתי על המנוע שלך כבר בפעם הראשונה שדיברת אלי/ אלינו במעגל המאה אצל לילי בחצר. הקשבתי לך נפעמת מהיכולת, לא לגמרי מבינה את התחושה שנוצרת לי בבטן. רציתי לקיים דיאלוג אבל תמיד צפוף, שמחתי לעשות איפה שיכולתי,
היה מומנט לפני שנה וחצי, את בארהב, התכתבתי איתך מתא שירותים בוונואטו, רק שם היתה לי קליטה. הייתי בשליחות כי התפרץ שם הר געש. רחוקה. הבית התפרק לי בישראל תאונות מחלות.
ואני צריכה להציל אי שם.
שלחת לי איזה מסמך מלמד לבקשתי, נעניית בנו טיים. כמו חיבוק חם של אמא.זה היה כמו קרן אור באפילה תרצי נשמע כי גם היו רק אדים של חשמל. וזה נתן לי כוח. השנה נהיה לי זמן ליפול .
הבורות הם הזמן המבורך לנוח. קבלי אותם באהבה הם מכונת הכביסה של הנפש רק עצמי עיניים ותסמכי. תני לכל השיט לצאת. רק ככה עובדות המכשפות הגדולות, שבנפשן אוחזות בשמים וקרקע ועבר ועתיד
כדי שהמומנט יהיה מבורך.
כמה יותר רגעים של חסד וחיבור הם הגשרים . הבור נהיה פחות עמוק ככל שאת מקבלת שהוא חלק מהנוף ולא מה שמגדיר אותך. בואי לשבת בשקט פעם. יהיה מעניין.
דנה יקרה, תודה על המילים האלה. יש בהן רבדים שלא חשבתי עליהם אבל נופלים בדיוק למקומות הנכונים.
יעל יקרה.
כל כך צר לי על הכל.
הדסה
אשת קסם יושרה וכוח שאת. אין בכלל מילים להתחיל להניח כאן על הדף הוירטואלי להגיד כמה אני אוהבת אותך למרות שלא שומרת על קשר כמה את נכנסת לי ללב מזמן מזמן וכמה הכנות שלך מפצלחת לי את הלב והמוח. הכח שלך העצום טמון במילים במחשבות ובשיתופים שלך שלא לדבר על המעשים הרבים שלך. הכוח שלך הוא את והוא נובע דרך הזוגיות והילדים שלך. הפוסטים שלך, החיבורים שאת עושה בהם, החיבורים שאת יוצרת אצל אנשים שונים גם אם את לא מודעת להם הם עוצמה שאין שני לה. אז עכשיו את פה. והמערבולת סוחפת ומטביעה אבל כילדת ים את בטח יודעת שלא נלחמים בה. משתקעים בה יחד עם הפאניקה הנילוות ונותנים להמיית המיים למלא את האזניים עד לתחתיתה ושם כבר תמצאי את פתח היציאה שלדעתי כבר מצאת אותו בפוסט הזה. אלמלא היית מחוצה למערבולת לא היית כותבת את שכתבת. כבת לאמא דכאונית ואבא אלכוהוליסט – כן היה כיף לגדול, נדמה לי שאני מבינה על מה את מדברת עם עצמך ועם העולם. אני משוכנעת שעוצמת הלב הנתינה והטוטאליות שלך הם פה אתך לעד. אוהבת תמיד כי ככה.
תודה חנהל׳ה. שולחת חיבוק גם לילדה שהיית.
תודה, הדסה יקרה.
יעל, ריגשת אותי מאוד. כואבת את הכאב שלך. נמצאת בסביבה שלך אם מתחשק לך לצאת מהבית, תני קריאת כיוון.