לפני כמה שנים בחרתי לי אחות. אחות שבעצמה חוותה אובדן ואבל וליוותה אותי במסירות באבל הפרטי שלי, עוד לפני שידעה שיום אחד נהפוך לאחיות. היום, כשאחותי שבחרתי לי שלחה לי את מה שהיא כתבה על אמא שלה (או בעצם לאמא שלה), ביקשתי את רשותה לפרסם את זה בבלוג שלי. קבלו ספירת מלאי שהיא מצד אחד הכי אישית בעולם ומצד שני כל מי שחוותה אובדן יכולה למצוא את עצמה בפנים.
ספירת מלאי: עשור
בהתחלה סופרים את כל הדברים שקורים. יצאתי מהמיטה. קניתי חצאית. ירד עלי גשם. שכחתי לאכול. חזרתי לשיר באוטו (רק בסיבוב השני בספירלה).
אחר-כך סופרים את הדברים החשובים. ילדה התחילה כתה א'. ילדה צריכה משקפים. ילדה סיימה תיכון. ילדה יצאה לדייט. ילדה מתחילה תואר שני (טפוחמסהשומבצלצפרדע! כי יש דברים שחייבים).
ואז סופרים את הדברים שמשנים חיים. בחרתי לי אחות. נהייתי דודה (פעמיים). עזבתי את המשרד. התקבלתי לדוקטורט. אימצתי כלב (כי אין מצב שיהיה לי תינוק שלא תכירי).
יש דברים שלא השתנו בי (שומרת על הספק. יותר מידי שוקולד. מיזנתרופיה מידתית) ויש דברים שכן (למדתי לבשל. אופה לא רע בכלל. היתר חסוי אפילו בספירת מלאי חגיגית).
בעשר שנים קורים המון דברים. הייתי חלשה והייתי חזקה, פחדתי והעזתי, שקעתי וצפתי, בכיתי וצחקתי. התאבלתי ועדיין. מתגעגעת עד השמים ובחזרה.
למתחילות – שירי ערש של ילדות מטפלים באבל הכי טוב בשבילי.
דורמה דורמה מי אלמה דונזאה
דורמה דורמה סין אנסיה אי דולור
למתקדמות – המילים של אורית גידלי (ערש) מדייקות לי את התקדמות הזמן.
אין באמת מה לכתוב חוץ מלשלוח חיבוק עוטף.
וכן, שירי ערש של ילדות. <3
דייקה זו ביותר "להריח פיירקס". יש ריחות שלא דוהים גם בזיכרון. גם היום כשפניה של אמא שלי מטשטשים והולכים ואני זוכרת את צלילתה במדויק את שפת הגוף הצבעים הגרביים המקופלות בקפידה את הסוודים ששנאתי ומשהו בקול, בדיקציה, בשיער, והכל מעורב מתקופות שונות אבל בונה את מי שנשארה בזיכרון-שיכחון שלי. יד אחת שלו אוחזת ולא מרפה והשניה רק חושבת ששחררה אבל בבוקר או בלילהף פתאום משום מקום היא מגיחה לי מהפה או מציצה במראה או משתקפת באיזו דמות חולפת בחלון ראווה מזדמן.
חיבוק לך יקרה ותודה על השיתופים.