הזכות לתת

ככל שידוע לי, אי שם בישראל יש גבר בן ארבעים ומשהו, אולי כבר הגיע לחמישים, שחוגג היום “יום הולדת” נוסף, חמש שנים אחרי השתלת מח עצם מוצלחת. הפייסבוק הזכיר לי את המאורע הזה היום, וחשבתי שזו הזדמנות מוצלחת לספר כאן על החוויה שלי כתורמת.

מתישהו לפני שמונה שנים בערך, באחד המבצעים שעורך מידי פעם ארגון “עזר מציון”, הגעתי למוקד שבו נאספו דגימות דם ונכנסתי למאגר תורמי מח עצם. קצת פחות משלוש שנים לאחר מכן, ביוני 2010, הגיע הטלפון שכל מי שנכנס ונכנסת למאגר מחכה לו. על הקו הייתה נציגה נחמדה של הארגון, והיא בישרה לי שככל הנראה אני מתאימה לתרומה. לבקשתה, הגעתי לסניף לבדיקה מקיפה יותר של ההתאמה, הוסבר לי קצת על תהליך התרומה וסופר לי באופן כללי מאוד על החולה. מדובר היה בגבר בשנות הארבעים לחייו, החולה במחלה גנטית אוטואימונית שהורסת את כדוריות הדם (אני לא מצליחה להיזכר בשם המחלה). כשהטיפול התרופתי לא עזר, חיפשו עבורו במאגר תרומת מח עצם ומצאו אותי.

באוקטובר 2010 הגיעה שיחת טלפון נוספת: יש התאמה. נקבע תאריך לאיסוף מח עצם. ההתרגשות רבה מאוד. בפגישה המקדימה בבית החולים שניידר שוב נלקחו ממני דגימות דם והוסבר לי יותר בפירוט על תהליך האיסוף. התהליך מתחיל כמה ימים לפני התרומה עצמה, בזריקות תת-עוריות של חלבון שמיוצר במעבדה, אך למעשה הגוף שלנו מייצר אותו באופן קבוע וטבעי. הזריקות נועדו להגביר את ייצור מח העצם בגוף שלי ו”לשלוח אותו לטייל בדם”, כפי שהגדיר הרופא בבית החולים שניידר, שהסביר לי על התהליך. זה אמור להקל על איסוף מח העצם. הוסבר לי מראש שאחת מתופעות הלוואי הנפוצות של הזריקה היא הרגשה של כמו-שפעת. העצמות כואבות, הגוף קצת חלש, ובאופן כללי — הרגשה לא כ”כ נעימה. נאמר לי גם שאין שום בעיה לקחת משכך כאבים כדי להתמודד עם תופעות הלוואי.

תחושת האחריות היא גדולה. הדגישו בפניי כמה פעמים במהלך ההסברים מכיוון שלי כתורמת אין שום חובה, אני יכולה לסגת בכל שלב ולהחליט שאיני תורמת. אבל עליי לקחת בחשבון שבעשרת הימים שלפני האיסוף של מח העצם החולה מתחיל לקבל טיפול כימותרפי אינטנסיבי, שנועד להרוג את מח העצם שלו כדי “לפנות מקום” לשלי. אם אני נסוגה בשלב מאוחר, החולה נותר בסכנה. הרגעתי את הצוות בשניידר שאין לי כל כוונה לסגת מהתהליך.

כמו שהבטיח הרופא, החלק של הזריקות באמת לא היה כל כך נעים. הזריקה הראשונה הייתה ביום רביעי, ארבעה ימים לפני האיסוף. אלו זריקות שאפשר להזריק גם לבד, אבל בכל זאת ביקשתי עזרה מחברה. המזריקה המוכשרת עשתה עבודה מצוינת והזריקה ללא כאבים כמעט. בערב התחיל לכאוב לי קצת הראש — לא כאב רגיל ברקות, אלא בגולגולת. משכך כאבים לפני השינה עזר. ביום חמישי תופעות הלוואי עדיין לא הורגשו בצורה חזקה. אומנם הרגשתי את כל העצמות בגוף, מכף רגל ועד ראש — במלוא מובן המלה, אבל הן לא ממש כאבו והחלטתי לא לוותר על שיעור המדרגה האהוב עליי.

בשישי בערב ובעיקר לאורך השבת הכאבים הלכו והתגברו והרגשת חוסר הנוחות השתלטה. סופסוף הגיעה השפעת ש”הבטיחו לי”. הכאבים, אני חייבת להודות, היו לגמרי נסבלים, חלקם הזכירו לי את ההריונות: הרגשתי היטב את הגב התחתון, את הכתפיים, לחצים קצת באזור הבטן. לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו, אבל זה בהחלט היה תירוץ מוצלח לסופשבוע של מנוחה ובטלה.

IMG_0055יום התרומה הגיע. ביום ראשון בבוקר אספתי את אמא שלי ושתינו הגענו לשניידר. היא ליוותה אותי לאורך היום ועזרה לי לאכול ולשתות כשרציתי, כי במהלך איסוף מח העצם שתי הידיים מחוברות לצינורות: מצינור אחד נשאב הדם שלי, הוא עובר דרך מכונה שמפרידה את התאים הנחוצים, שומרת את מח העצם ומחזירה את שאר הדם שלי לגוף דרך היד השניה. ככה כמה שעות.

האיסוף נגמר. קיוויתי מאוד שהתרומה אכן תצליח, אך כפי שהוסבר לי במהלך הההכנות לאיסוף, רק אחרי שנה יוכלו לספר לי אם התרומה הצליחה או לא.

תרומת מח עצם

כעבור שנה התקשרתי ל”עזר מציון”, אך נמסר לי שבית החולים שבו בוצעה ההשתלה לא מסר להם מידע כלשהו, ולכן הם לא יודעים אם התרומה הצליחה. תמשיכי לנסות לבדוק, עודדה אותי האישה בצד השני של הקו. הייתה זו תקופה לא קלה עבורי. חודשיים וחצי אחרי יום האיסוף, שאותו ביליתי עם אמא שלי, היא נפצעה אנושות בתאונת דרכים קשה, ושבועיים לאחר התאונה נפטרה. בתוך האבל הגדול, ההתאוששות ובניית החיים מחדש, ייחלתי לחדשות טובות. אבל הן לא הגיעו. פעם בכמה חודשים התקשרתי ל”עזר מציון”, ותמיד קיבלתי את אותה התשובה: בית החולים לא מסר לנו את המידע. הייתי משוכנעת שהתשובה הזו נועדה לחסוך ממני את המידע שהתרומה לא הצליחה והחולה לא החלים. הפסקתי לנסות.

יום אחד, לפני שנה וחצי, צלצל הטלפון ואישה חביבה נוספת מ”עזר לציון” סיפרה לי שסופסוף הגיע עדכון מבית החולים שמטפל בנתרם. הוא בסדר. הוא הבריא! איזו התרגשות! איזה אושר! זכות גדולה נפלה בחלקי, לא רק לתרום אלא גם ממש להציל חיים.

יש משהו קצת אגואיסטי בהתרגשות הזו מהנתינה ומההצלחה שלה. האם זה “נכון” להרגיש התרוממות רוח כשהמטרה העיקרית אינה לגרום לי להרגיש טוב, אלא להועיל לאדם אחר? התשובה, לדעתי, היא בהחלט כן. משנותיי כמתנדבת במד”א וב”נוער לנוער” ומהמסורת של נתינה במשפחת המוצא שלי ובמשפחה של בנזוגי, למדתי שאין פסול בהנאה שהנתינה מסבה. השמחה וההנאה, ההתרגשות והיתרונות שצומחים לצד הנותן — כל אלו לא סותרים את הטובה הגדולה שצומחת לצד המקבל.

עם השנים, במסגרת המחקר האקדמי שלי, נחשפתי גם לכתיבה תיאורטית ענפה על אלטרואיזם, שמלמדת אותנו שאלטרואיזם במיטבו הוא כזה שמועיל גם לצד הנותן, ולכל הפחות כזה שהצד הנותן בוחר אותו ורוצה בו. אלטרואיזם שכרוך בהקרבה גדולה מידי, בסבל של הנותן, בכפיה או בביטול עצמי שלו, אינו בהכרח מוסרי.

ואם תרצו הפניה קצת פחות רשמית וכבדה (אבל לא פחות מעונבת) לטענה שאין כזה דבר אלטרואיזם ללא תועלת לנותן (selfless altruism), הנה קטע מוצלח מהסידרה “חברים”:

הצטרפו למאגר של “עזר מציון” ולמאגרים דומים, שדרכם אפשר לתרום טסיות דם בתהליך שהוא דומה לאיסוף מח עצם, אבל פשוט יותר ואינו כרוך בזריקות מקדימות.

אולי יום אחד יגיע הטלפון המשמח הזה גם אליכם ואליכן.

ואם אכן אי שם בישראל מסתובב לו אדם עם ה-DNA שלי (מזל שאני לא רכושנית כלפיו), וחוגג היום חמש שנים מאז ההשתלה, שלוחה לך ממני ברכת יום הולדת שמח.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *