מבנות צלפחד ועד רחל כהן (כגן) — אלפי שנות פמיניזם משפטי ישראלי

פרשת השבוע — פרשת פנחס — מחביאה בתוכה סיפור פמיניסטי מרתק בן 3200 שנים (פלוס/מינוס).

על הסיפור על פנחס בן-אלעזר, שפותח את הפרשה, אדלג. הוא כרוך בחטאים, בלקיחת החוק לידיים ובלגיטימציה שניתנת לכך על-ידי המנהיגים. תחילתו בפזילה של בני-ישראל לכיוון האלילים של מואב ולכיוון בנותיה, וסופו בסיומה של מגיפה שהכתה בעם כעונש על חטאיו והרגה “ארבעה ועשרים אלף איש”.

מיד לאחר הסיפור על פנחס נספרים אלו שנותרו עם תום המגיפה, שבט אחר שבט. שש נשים מוזכרות ברשימה הארוכה הזו, הכוללת ברובה, כמובן, גברים. אחת מהן היא שרח בת-אשר, המוזכרת גם בספר בראשית, וחמש האחרות הן בנותיו של צלפחד משבט מנשה:

וּצְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר, לֹא-הָיוּ לוֹ בָּנִים–כִּי אִם-בָּנוֹת: וְשֵׁם, בְּנוֹת צְלָפְחָד–מַחְלָה וְנֹעָה, חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה. (במדבר כו, פסוק לג)

נדיר שהמספר המקראי נוקב בשמותיהן של נשים, ובמקרה הזה הן לא רק נמנות במפורש במפקד שנערך, אלא מוזכרות שוב כמה פסוקים לאחר מכן, כאשר המספר המקראי מסיים את ספירת בני ישראל (“שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וָאָלֶף; שְׁבַע מֵאוֹת, וּשְׁלֹשִׁים”), ופונה להוראות שנותן אלוהים למשה לגבי אופן חלוקת אדמת ארץ ישראל בין השבטים ובין בתי האב. בשלב זה (במדבר, פרק כז) מגיעות חמש הנשים למשה:

א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה–פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר.

יש כאן סצנה מעוררת כבוד.

חיפוש אינטרנטי של תמונות המתארות את המעמד הזה הובילו אותי לשתי תמונות:

בעוד שהתמונה הראשונה משקפת את הסצנה המכובדת והמכבדת שעולה מן הטקסט, התמונה התחתונה מנמיכה את בנות צלופחד לעומת משה ואלעזר ומציגה אותן — בחוסר דיוק — כמתחננות. בויקיפדיה, אגב, בחרו להצמיד את התמונה התחתונה לערך של בנות צלפחד.

חמש הנשים יוצאות כנגד חוק הירושה, הקובע שרק בנים יכולים לרשת את האב לאחר מותו, ומבקשות לעצמן נחלות:

ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

משה פונה לאלוהים כדי לקבל את חוות דעתו, ומקבל תשובה מיידית ומפתיעה — הן צודקות:

ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ז כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת–נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן. ח וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ–וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ. ט וְאִם-אֵין לוֹ, בַּת–וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְאֶחָיו. י וְאִם-אֵין לוֹ, אַחִים–וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לַאֲחֵי אָבִיו. יא וְאִם-אֵין אַחִים, לְאָבִיו–וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, וְיָרַשׁ אֹתָהּ; וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְחֻקַּת מִשְׁפָּט, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה.

לא רק שהן צודקות, דרישת הנשים אף מובילה לשינוי מהותי בחוק הירושה. אמנם, הנימוק שלהן אינו מתבסס על שוויון וזכויות לנשים, אלא על חשיבות שמירת שם האב. יחד עם זאת, כדי לא לחטוא באנכרוניזם, חשוב להדגיש שבתקופה שבה לנשים לא היה כמעט שום כוח פוליטי בקהילה, והן לא יכלו להחזיק ברכוש משלהן, בקשתן של חמש הנשים ראויה להערכה, והצלחתן לשנות את החוק מעוררת השראה. אם נחיל את המונחים שלנו על אירועים שקרו לפני כ-3200 שנה, דרישתן של חמש הנשים היא פמיניסטית וגם תוצאת הדרישה היא פמיניסטית: הן מקבלות נחלה משלהן והן מובילות לשינוי החקיקה.

כדאי לשים לב שהתקופה היא תקופת מעבר — רגע הכניסה לארץ ישראל, אחרי עשרות שנות נדודים ולקראת התיישבות קבע. תקופות מעבר הן תקופות טובות לשינויים ולמהפכות חברתיות. אלו תקופות שבהן החומר גמיש דיו כדי שאפשר יהיה להשפיע במידה ניכרת על עיצובו לפני שהוא מתגבש.

נקפוץ כמה אלפי שנים קדימה לתקופת מעבר נוספת: 1948, הקמת מדינת ישראל. בעת הקמת המדינה אימצה מועצת המדינה הזמנית את החקיקה המנדטורית, שקובעת שרוב ענייני המשפחה, כולל ענייני הרכוש, מצויים בשליטת הדין הדתי. לפי הדין העברי, בירושה ניתנה קדימות לבנים על פני בנות (לא אכנס לפרטים הקטנים), ובנוסף, אישה יכולה להחזיק בנכסים רק כל עוד היא רווקה: ברגע שנישאה, כל הרכוש שהביאה עמה וכל הרכוש שצברה במהלך הנישואים עובר אוטומטית לבעלה.

במרץ 1951 הגישה רחל כהן (כגן) את הצעת חוק המשפחה ושוויון האישה. כהן, אני שמחה, לספר, היא אחת מגיבורות הדוקטורט שלי, שכתיבתו תסתיים בקרוב. היא הייתה אחת מתוך שתי הנשים היחידות שחתמו על מגילת העצמאות, אחת מתוך אחת-עשרה הנשים שנבחרו לכנסת הראשונה, ולמעשה האישה היחידה בישראל שנבחרה אי פעם לכנסת כנציגה של מפלגת נשים – מפלגת ויצ”ו. גם לאחר פיזור הכנסת הראשונה היו לויצ”ו ולמועצת הפועלות (שהפכה ברבות הימים לנעמ”ת) נציגות בכנסת, אך במסגרת מפלגות אחרות.

הצעת החוק של כהן הייתה הצעת חוק מהפכנית, שנגעה בהמון נושאים הקשורים לשוויון האישה בבית ומחוץ לבית. בין היתר, עסקה ההצעה ברכוש המשפחתי. בנוגע לירושה, קבעה ההצעה ש”האשה יורשת חלק שווה עם האיש, הבת כמו הבן, האלמנה כמו האלמן”. ולגבי הרכוש המשפחתי, שנצבר במהלך הנישואים, קבעה ההצעה שהוא שייך לשני בני הזוג, ללא תלות בשאלה מי רשום כבעלים של הרכוש. כלומר, אם בני הזוג רכשו מכונית, אבל רשמו אותה רק על שם הגבר, המכונית שייכת במלואה גם לאישה, והגבר אינו יכול למכור אותה, להשכירה, לתת אותה במתנה או להמר עליה, ללא הסמכת אשתו. זאת, גם אם הגבר עובד מחוץ לבית ואילו האישה “לא עובדת”, אלא רק מנהלת את הבית, מטפלת בילדים, ועושה את כל העבודה הזו שאינה מתוגמלת בשכר ועוד אומרים עליה שהיא לא באמת עבודה.

נימוקיה של כהן נשענו במובהק על שוויון גמור בין גברים לנשים בחברה הישראלית. היא ציינה את ההצהרה לגבי שוויון חברתי, המצויה במגילת העצמאות, וכן את השוויון המובטח בקווי היסוד של הממשלה הראשונה. היא ביקרה את הממשלה על כך שלא עשתה דבר כדי לקדם בפועל את השוויון, והודיעה שנשות ישראל חיכו בסבלנות שלוש שנים ואינן מוכנות לחכות יותר. הדרישה של כהן הייתה חד משמעית: יחס שווה לנשים. חלקן השווה ברכוש מבחינה זו הוא זכות ולא חסד, וההסדרים שהוצעו בחוק של כהן נועדו לקדם את מעמדן החברתי של הנשים ולא לשמר ערכים פטריארכליים. הדרישה הייתה רדיקלית וחתרה לשנות מיסודו את המבנה הפטריארכלי של המשפחה ושל החברה הישראלית.

לכן, אין זה מפתיע שלעומת הצלחתן המיידית של בנות צלפחד, ההצעה של רחל כהן נתקלה בהתנגדויות רבות. בתחילה ההתנגדות הייתה פרגמטית למדיי: הסרת הצעתה של כהן מסדר היום של הכנסת הוסברה בכך שאוטוטו מתפזרת הכנסת הראשונה ואין זמן לדון בחוק כה מורכב ומסובך. במקום זאת, עבר בכנסת בזריזות חוק ממשלתי בשם חוק שיווי זכויות האישה, שהיה אנמי מאוד (בעיקר כשמשווים אותו להצעה של כהן). החוק קבע אמנם שוויון בירושה בין בנים לבנות, ואפילו קבע שאישה רשאית להמשיך להחזיק את הנכסים שהביאה איתה לנישואים ואלו לא הופכים להיות הרכוש של בעלה! אך הוא לא קבע דבר וחצי דבר לגבי זכויותיהן של נשים ברכוש המשפחתי. זו, בין היתר, הייתה הסיבה להימנעותה של רחל כהן מהצבעה בעד החוק שהציעה הממשלה. כך אמרה:

“אני חושבת לזכות גדולה לכנסת ולזכות גדולה לי, שהגענו להתחלת חקיקת חוקים לשוויון האשה. אך מכיון שאין ברצוני לקחת חלק בדבר העלול להטעות את הציבור, שכן עלולים לחשוב שחוק זה, נותן שיווי זכויות לאשה — נמנעתי מלהצביע בעד חוק זה.”

בן-גוריון הבטיח לארגוני הנשים שהכנסת הבאה תשוב לדון בדרישותיהן הרכושיות, וזה כמובן לא קרה. לכן, נאלצו הארגונים (ויצ”ו ומועצת הפועלות) להאבק במשך למעלה משני עשורים כדי שהנושא לא ירד מסדר היום של הכנסת. ארגוני הנשים דרשו את הבטחת זכויות הנשים לשליטה שווה ברכוש המשפחתי לאורך חיי הנישואים וחלוקה שווה של הרכוש עם תום הנישואים. בהקשר של ירושה, הן דרשו שהחוק ישריין מחצית מהרכוש המשפחתי לבן-הזוג שלא נפטר, כך שהנפטר לא יוכל לצוות את כל הרכוש לצדדים שלישיים ולהותיר את האלמן (בד”כ האלמנה) ללא כל רכוש.

לאורך השנים, ההתנגדויות של חברי הכנסת להצעות של ארגוני הנשים הלכו וגברו. חלק “סתם” לא רצו להתעסק בזה, אבל חלק – חילוניים כדתיים – ממש התנגדו. התנגדו משום ש”מה פתאום נכפה על איש לחלוק את רכושו עם אשתו”; התנגדו משום שהרי באופן מסורתי האישה אחראית על הטיפול בבית ובילדים, ואילו הגבר אחראי על העניינים הפיננסיים של המשפחה; טענו שאין שום טעם לדרוש בחוק את הסכמת האישה לפעולות בנכסים המשפחתיים, שהרי היא ממילא תסכים לכל מה שבעלה ירצה; והתנגדו משום שאם נשים תדענה שהן זכאיות למחצית הרכוש המשפחתי בזמן הגירושים, הן תמהרנה להתגרש, ואם גברים ידעו שהם יצטרכו לחלוק את הרכוש עם הנשים שלהן, הם לא ירצו להתחתן!

היו גם כאלה שאמרו שאם נשים תדענה שהן זכאיות באופן אוטומטי למחצית הירושה, הן, איך לומר? תמהרנה להיפטר מהבעלים. אגתה כוכבי מויצ”ו סיפרה על כך כמה שנים לאחר מכן, בעת דיון בועדת החוקה חוק ומשפט בשנת 1971:

“בעת הדיון בחוק הירושה, היו שאמרו: אם האשה תדע שתירש את מחצית רכוש אישהּ, עלולים אנו להיות מוצפים מגל של הרעלות בעלים. חוק הירושה קיים משנת 1966. לא שמעתי על מקרה אחד שאשה הרעילה את בעלה מנימוק זה”.

ויצ”ו ומועצת הפועלות הדפו את ההתנגדויות ולא איפשרו לקבור את הנושא. פעם אחר פעם הן יצרו קשר עם חברי כנסת, שלחו תזכירים ומכתבים, השתתפו בישיבות של ועדת החוקה, ועוד.

חוק יחסי ממון בין בני זוג התקבל בכנסת בשנת 1973, והקביעה העיקרית בו הייתה שעם תום הנישואים (בגירושים או במוות של אחד מבני-הזוג) יחולק שווי הרכוש המשפחתי בחלקים שווים בין הגבר לאישה. זה היה, כמובן, השג גדול מאוד לעומת העדר מוחלט של זכויות ברכוש המשפחתי. אך חשוב לספר שהחוק היה רחוק מלהיות מושלם, היה רחוק מאוד מההצעה של רחל כהן, לא קבע בעלות משותפת של שני בני-הזוג ברכוש המשפחתי לאורך חיי הנישואים, והכשיר את הקרקע לסחטנות של נשים רבות ש”הסכימו” לוותר על חלקן השווה ברכוש המשפחתי בתמורה לקבלת גט. החוק תוקן חלקית בשנת 2008, אך עוד רבים התיקונים הנדרשים בו.

אם נקשור בין השגן המרשים של מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה, מִלְכָּה וְתִרְצָה למאבק העיקש של ארגוני הנשים הישראלים, ובעיקר אם ננקוט לרגע פמיניזם אופטימי, הרי שבסופו של דבר הצלחנו להתקדם, עקב בצד אגודל. מהעדר רכוש מוחלט, לזכות להחזיק ברכוש האישי, לחלוקה שווה של הרכוש (לפחות על הנייר) בתום הנישואים. הדרך, ככל הנראה, עוד ארוכה, אך היא בהחלט אפשרית.

את הסיפור המלא על הפעילות הפמיניסטית המרשימה של ארגוני הנשים בישראל בשנות החמישים והשישים בנושא הרכוש המשפחתי, תוכלו לקרוא כאן.

שבת שלום!

* פוסט זה פורסם בשנה שעברה כפוסט אורח בבלוג “פרגמנטים”: http://www.fragments.co.il/?p=6805

One thought on “מבנות צלפחד ועד רחל כהן (כגן) — אלפי שנות פמיניזם משפטי ישראלי”

  1. פוסט מעניין מאוד. חשוב מאוד לציין ש’חוק שיווי זכויות האישה’ משנת 1951, היה רחוק מאוד מאוד מלהיות איזו אמירה פמיניסטית פורצת דרך. לשיטתי (ומעניין, צבי טריגר חושב כמוני…) החוק הזה, בו הומצאה לראשונה הנוסחה ‘אין חוק זה בא לפגוע בדיני איסור והיתר לנישואין וגירושין’ הוא זה שעיגן בחוק את הנחיתות הנשית ואת הקשר למערכת הפטריארכלית של בתי הדין הדתיים והרבניים, והזיק יותר משהועיל. ‘אנמי’ זה לא… מה היה קורה אילו? במקום לשאול את זה, בואו נתקן את החוקים הקיימים. יש עוד הרבה מאוד עבודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *