כתם על הלב

מתישהו בדצמבר 2024 הייתה לי מיגרנה. זה קורה לי מידי פעם, בעוצמות משתנות. הפעם ההיא דווקא לא הייתה אחת מהמשתקות, אבל כן הכריחה אותי לעצור לרגע, להניח את הראש, לכבות את האור, לנשום עמוק ולחכות שיעבור. בסוף כל מיגרנה יש רגע של הקלה פתאומית גדולה. הגוף משתחרר מההתכווצות והעולם חוזר להיות נסבל. רק אז בעצם אפשר להבין את עוצמת הכאב שחלף. רק אז אפשר להתחיל לנשום. כשאותה מיגרנה נגמרה, חשבתי לעצמי שאולי ככה נרגיש כשייגמר הסיוט הזה שאנחנו חיות וחיים בתוכו. ככה נרגיש כשתיגמר המלחמה. ובטח ככה נרגיש כשנזכה לראות הסכם מדיני אמיתי. הכאב ירפה, לאט לאט, ופתאום יגיע הרגע שבו נוכל סוף סוף לנשום. ורק אז אולי נתחיל להבין את גודל השבר שעברנו. 

ובאותה נשימה, תרתי משמע, נצטרך להתחיל להבין גם את גודל השבר העמוק שעוד לא נחשף במלואו, זה שעוד מחכה שנגלה אותו.

להמשיך לקרוא כתם על הלב

לעשות שלום מרחוק

שני דברים מדהימים קרו לי בשנה האחרונה. על אחד מהם כבר כתבתי כאן – לפני כמעט שנה הפכתי לחברה פעילה בנשים עושות שלום. התחלתי, ככה בקטנה, בהצטרפות לניהול דף הפייסבוק של התנועה (לפני שנה ניהלה אותו מישהי אחת, היום אנחנו כבר צוות של ארבע), וכפי שהוזהרתי מראש – מהר מאוד נסחפתי לפעילות אדירה, אינטנסיבית ומעוררת השראה בכל יום ובכל רחבי הארץ. הדבר השני שקרה לי – לא פחות מדהים – הוא הזדמנות מקצועית מעולה: קיבלתי מינוי לשנת הלימודים הנוכחית כמרצה אורחת באוניברסיטת יורק בטורונטו, קנדה (באנגלית זה נשמע טוב יותר: Visiting Assistant Professor). כך יצא שבאמצע הקיץ התמקמנו בארץ חדשה. על התפקיד הזה, על המעבר של כל המשפחה לקנדה למשך השנה הנוכחית, על ההוראה במקום כל כך שונה – על כל אלה אספר בהזדמנות. זה בהחלט ראוי לפוסט נפרד.

מה שקרה בשבועיים האחרונים הוא ששני הדברים המדהימים האלה – הפעילות בנשים עושות שלום והמעבר לקנדה – התנגשו התנגשות חזיתית. וזה כאב. ממש כאב. להמשיך לקרוא לעשות שלום מרחוק

בין פחד וייאוש לתקווה ואמונה

על הקשר בין פרשת בא, פרשת בשלח, פחד, ייאוש, תקווה ואמונה. דברים שאמרתי בקבלת השבת הקהילתית. להמשיך לקרוא בין פחד וייאוש לתקווה ואמונה