בשבועות האחרונים אני קוראת יותר ויותר סיפורים על חיילים ומילואימניקים שחזרו הביתה אחרי שלוש שנות מלחמה. חלקם כבר השתחררו, חלקם סיימו את המילואים ולא קיבלו צו חדש. לכאורה, הם חזרו לחיים שלהם. למשפחות, לבני ובנות הזוג, לילדים, לעבודה. אבל המלחמה חזרה איתם.
אני קוראת על הסיוטים בלילות, על הבהלה מכל רעש פתאומי, על הצעקות, על ההתפרצויות, על הקושי לשאת את הרעש וההמולה של חיי משפחה רגילים. על הילדים שלא מבינים למה אבא שחזר הביתה הוא לא בדיוק אותו אבא שיצא למלחמה. על בנות ובני זוג שמנסים ללמוד מחדש איך לחיות יחד. על משפחות שהתפרקו. על לוחמים שהתאבדו.
קראתי פוסט שובר לב שכתבה אמא על בן זוגה, שהיה עם בתם בחוף הים, וכששמע מסוק חולף מעליהם, זינק עליה מתוך תגובה אינסטינקטיבית לסכנה שרק הוא הרגיש. אני חושבת על הילדה הזאת, על אבא שלה, על אמא שלה, ועל המשפחה כולה, שמנסה למצוא מחדש את תחושת הביטחון גם ברגעים הכי פשוטים של החיים.
הסיפורים האלה מרסקים. ואולי הם נוגעים בי כל כך עמוק כי אני מכירה משהו מהסיפור הזה. מהצד של הילדה.
אבא שלי מעולם לא אובחן כפוסט-טראומטי. בשנים שבהן הוא היה בחיים רק התחילו לדבר בארץ על הלם קרב ועל פוסט-טראומה, וגם אז בעיקר בהקשר של לוחמים. אבא שלי לא היה לוחם. הוא לא השתתף בקרבות. אבל במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הוא עסק במשימות שאי אפשר לדמיין את המחיר הנפשי שלהן. הוא חיפש ואסף חלקי גופות של חיילים, ניסה לאתר נעדרים, אסף פירורי מידע כדי להבין מה עלה בגורלם.
אני לא יודעת אם היום היו מאבחנים אותו כפוסט-טראומטי. אני יודעת שהוא לא חזר מהמלחמות האלה אותו אדם שיצא אליהן.
אצלנו בבית זה לא נראה כמו בסיפורים שאני קוראת היום. אבא לא השתולל, לא צעק, לא כעס. להפך. הבית שלנו היה שמח מאוד. היו בו הרבה צחוק, אהבה ורגעים מאושרים. היום אני יודעת שמתחת לשמחה הזאת הסתתר כאב גדול. הבית גם היה מאוד שקט. לא צעקנו. לא טרקנו דלתות. השתדלנו לא להרעיש, לא לטלטל, לא להפר את השקט. כילדה לא ידעתי להסביר למה. לקח לי כמה עשורים וכמה שנות טיפול להתחיל להבין. אבל גם אם לא אמרו לנו במילים מפורשות, באיזשהו מקום תמיד ידענו שצריך להיזהר. שיש כאב שאסור לגעת בו יותר מדי.
וזה לא הספיק. אבא שלי היה בן ארבעים כששם קץ לחייו.
אני לא יודעת לומר היום מה בדיוק הביא אותו אל הרגע הזה, וכמה מתוך הכאב שנשא היה קשור למה שראה ולמה שעשה במלחמות. אני אפילו לא יודעת אם גם לו היו סיוטים בלילות. אני רק יודעת שהמלחמות לא הסתיימו עבורו כשחזר הביתה. ושהכאב שלו היה חלק מהחיים של כולנו, גם כשלא דיברנו עליו.
ועכשיו אני חושבת על כל המשפחות האלה. על עשרות אלפי בתים בישראל שהמלחמה נכנסה אליהם, ושגם כשהלחימה תסתיים, לא בטוח שהיא תצא מהם.
לפי נתונים שפרסם משרד הביטחון, קרוב ל-19 אלף מפצועי המלחמה שנקלטו באגף השיקום מתמודדים עם תגובות נפשיות. אלה רק מי שכבר הגיעו למערכת. ויש גם מי שלא פונים לעזרה. מי שעוד לא מבינים מה עובר עליהם. מי שחושבים שהם צריכים פשוט להתגבר ולחזור לתפקד. מי שמפחדים להודות שקשה להם.
ויש מי שלא הצליחו לשאת את הכאב. בשנתיים האחרונות עשרות חיילים ואנשי מילואים שמו קץ לחייהם, ומאות נוספים ניסו להתאבד. ויש גם מי ששמו קץ לחייהם אחרי שכבר חזרו לחיים האזרחיים, והם אפילו לא נכללים בנתונים האלה. כל אחד מהם הוא עולם שלם. ואני לא יכולה שלא לחשוב כמה מהם אפשר היה להציל, אם רק היו מקבלים את העזרה שהיו זקוקים לה בזמן.
אני חושבת על המשפחות שלהם. על מי שצריכות לחיות לצד הכאב, ועל מי שנשארו לחיות עם האובדן. אני כל כך מקווה שהיום אנחנו יודעים יותר. שיש יותר כלים, יותר מודעות, יותר אפשרויות לטיפול. שאבות ואימהות, בני ובנות זוג וילדים לא יצטרכו ללמוד לחיות בשקט כדי לא לטלטל את מי שחזרו מהמלחמה. שהם יקבלו ליווי, עזרה ותמיכה, ולא יצטרכו לשאת את כל זה לבד.
אבל תקווה לא מספיקה. המדינה חייבת לקחת אחריות. לא רק על מי שנפגעו בגופם, ולא רק על מי שכבר אובחנו והוכרו, אלא גם על מי שעדיין מנסים להבין מה קרה להם. ועל המשפחות שלהם. האחריות הזאת לא מסתיימת עם השחרור מהצבא, עם סיום המילואים או עם ההכרזה על סוף המלחמה. היא תימשך עוד שנים רבות.
ואני חושבת גם על הבחירות בשבוע הבא.
אנחנו מדברים כל כך הרבה על ביטחון, על צבא, על מי יידע להגן עלינו טוב יותר ואיזה חידושים טכנולוגיים ביטחוניים קיימים. אבל ביטחון הוא גם היכולת לחזור הביתה ולחיות. לישון בלילה. לחבק את הילדים בלי להיבהל מרעש של מסוק. להרגיש בטוחים בתוך הבית שלנו.
וההתחייבות לביטחון היא גם האחריות לקדם תהליך מדיני שיוביל להסכם, כדי שלא נשלח עוד ועוד דורות של צעירים וצעירות למלחמות, ונצטרך אחר כך לנסות לאחות את מה שנשבר בהם ובמשפחותיהם.
גם על זה אנחנו נצביע בבחירות בשבוע הבא.
והוא חוזר
או לא חוזר
אולי הוא מישהו אחר
אז מחכה כשהוא אינו
ומחכה כשהוא ישנו
תמונת הנושא של הפוסט צולמה בפברואר 2019 בשדות של קיבוץ בארי, שם בחר אבי לסיים את חייו בינואר 1993. לאחר שנים רבות שבהן נמנעתי מלהגיע לשדות של הקיבוץ, החלטתי לפני כמה שנים להגיע לשם, במקום לעלות לקבר לאזכרה.
הצל השמאלי בתמונה שייך לעמיר וייס ז"ל. עמיר ומתי ז"ל היו חברי נפש של הוריי ולא פעם התארחנו כל המשפחה בקיבוץ בארי שהיה זכור לי מהילדות כמקום קסום. לצד מכתב ההתאבדות, אבא שלי השאיר גם פתק ובו ביקש שיקראו לעמיר. עמיר הגיע וזיהה אותו. חלפו שעות ארוכות עד שהמשטרה הגיעה אלינו הביתה לבשר את הבשורה הקשה, ורק אז הורשו מתי ועמיר ליצור קשר עם אמא שלי. כשהחלטתי להגיע למקום ההתאבדות ב-2019, ביקשתי מעמיר לקחת אותי לשם והוא הסכים בכאב גדול. גם הוא נמנע מלהגיע לנקודה הזו במשך כמעט 30 שנה.
מתי ועמיר נרצחו בביתם ב-7 באוקטובר. הם הותירו אחריהם בת ו-3 בנים, 3 כלות וחתן, 10 נכדים ועוד נכדה אחת שנולדה לאחר מותם. יהי זכרם ברוך.
חיבוק יעל, והמון תודה על הדברים הגלויים והכנים. יהי זכרו של אבא שלך, וזכרם של מתי ועמיר זכורים ושמורים, והלוואי נוכל לרפא ולתקן. את בוודאי עושה המון עבור כך.
אוי יעלי, נשבר הלב. איזה סיפור ואיזה הקשרים! אנחנו ככ פצועים וחולים
חיבוק אוהב וחזק!
סיגל
יעל, אין מילים. חיבוק. בימים הקרובים – חיבוק ממש. יקרה ואהובה.
חיבוק יעל יקרה. כל כך הרבה כאב. וכמה טוב שאת מצליחה לנתב אותו לעשייה ולהשראה לרבות כל כך