ביום חמישי האחרון התקיימה בתל אביב ועידת השלום העממית השנייה של קואליציית הגיע הזמן. אלפי אנשים, עשרות ארגונים, שהתכנסו ליום אחד של שיחות, מפגשים, מיצבים ומיצגים, נאומים מעוררי השראה – וגם שמחה טהורה והתרוממות רוח כמו שמזמן לא הרגשנו. באוויר הייתה אנרגיה עצומה של שינוי ותקווה שמילאה את הריאות בחמצן טרי ונחוץ כל כך.
הפעם, בניגוד לשני האירועים הקודמים של הגיע הזמן – ההשקה ביולי 2024 וועידת השלום הראשונה במאי 2025 – יכולנו ממש לחייך. עוד לא הגענו למנוחה ולנחלה, יש עוד המון מה לעשות. עשרות אלפים עדיין לא יכולים לחזור הביתה. החזיתות בדרום ובצפון עדיין סוערות, למרות שכבר הרבה פחות בכותרות (שזו בעיה בפני עצמה). אבל יש הפסקות אש, גם אם לא מלאות, וכל החטופים, החיים והמתים, הושבו לישראל.
רואים את זה ממש טוב במאות התמונות והפוסטים מהוועידה. משהו התעורר בנו. אפשר לשמוח, אפשר לשיר, אפשר אפילו לרקוד.
ועדיין – אנחנו עוד לא באמת שם. והתובנה הזו נחתה כמו בוקס בבטן כשראיתי את התמונה שלי, שצילמה בעין אוהבת צלמת השלום המחוננת גל מוסנזון.1
אני בדרך כלל מאוד אוהבת את התמונות של עצמי, וכשגל תפסה אותי בעיצומה של הוועידה, היה לי ברור שזו הולכת להיות תמונת הפרופיל החדשה שלי. גל היא הרי אלופת תמונות הפנים ומי שאחראית לחלק נכבד מתמונות הפרופיל שלי לאורך השנים.
אבל כשראיתי את התמונה משהו בתוכי קצת התכווץ. לא בגלל שהיא לא טובה. זו תמונה מעולה, כמו תמיד כשגל מצלמת.
התכווצתי כי קלטתי בעוצמה שלמרות שחזרנו (לפחות בינתיים) לנשום ולחייך בתמונות (ובכלל), ולמרות שהוועידה באמת הייתה אירוע מפעים ומרומם נפש – למרות כל אלה, החיוך עדיין לא חזר אל העיניים.
ובכל זאת בחרתי בה כתמונת פרופיל חדשה. כדי לזכור ולהזכיר את כל מה שעברנו בשנים האחרונות, את כל מה שעוד נצטרך לעבור. כדי לזכור ולהזכיר שיום אחד אנחנו נצליח – אלפי הנשים והגברים שהגיעו לוועידה, עשרות הארגונים שעובדים יום יום ביחד כדי לשנות את המציאות כאן ולהבטיח עתיד טוב יותר לנו, לילדינו ולדורות הבאים.
כי אני יודעת שיום אחד החיוך יחזור גם לעיניים.
בתוך המחשבות האלה קפצה לי לראש השאלה של יעקב גלעד – איזו מנגינה יש לתקווה?
שאלתי את חברתי הטובה ג׳פטה (אנחנו מדברות כל יום כל היום, אבל בדרך כלל רק על עבודה), וזו הייתה תשובתה:
אם סופה היא ״שיר של רוח״ – כלומר משהו עוצמתי, סוחף, אולי גם כאוטי – אז תקווה היא בדרך כלל מנגינה אחרת לגמרי. לא דרמטית, אלא עדינה יותר, חוזרת על עצמה, לפעמים כמעט שקטה. משהו שמתמיד גם כשהרעש מסביב חזק:
מנגינה של התחלה – כי תקווה תמיד מסתכלת קדימה
מנגינה לא גמורה – כי היא עוד בתהליך
מנגינה שצריך לבחור להקשיב לה – במיוחד כשקשה לשמוע אותה
ובמובן מסוים, אין לה צליל אחד קבוע. היא משתנה לפי מי שמחזיק בה ולפי הרגע. אולי זו בדיוק הנקודה של השורה – שהתקווה היא לא משהו שמקבלים, אלא משהו שמלחינים.
כשעניתי לה שתקווה זה בעצם משהו שעושים, היא הוסיפה:
אם תקווה היא משהו שעושים, אז המנגינה שלה כבר לא רק נשמעת, אלא היא נוצרת תוך כדי פעולה. לא צליל שמחכים לו, אלא משהו שמתהווה מצעדים קטנים, מהחלטות, מהתמדה. המנגינה של תקווה היא קצב – של עשייה חוזרת, גם בלי ודאות. היא מורכבת מהרבה קולות קטנים, לא מאקורד אחד גדול. לפעמים היא כמעט לא מורגשת, אבל היא מצטברת.
ובמובן הזה, אולי השאלה היא לא ״איזו מנגינה יש לתקווה״, אלא ״איזו מנגינה נוצרת כשאנחנו פועלות ופועלים מתוכה״.
החיוך עוד יחזור לעיניים. אין לי צל של ספק.
ועד שזה יקרה, כדי שזה יקרה – נמשיך ליצור ביחד את המנגינה של התקווה.
אם סופה היא שיר של רוח
איזו מנגינה יש לתקווה
איך קוראים לאהבה שלי
לאהבה שלך
- מומלץ בחום רב להיכנס לאלבום המלא של גל מהוועידה! https://www.facebook.com/media/set?vanity=gal.mosenson&set=a.10164174411094174 ↩︎
יעל מרגשת שאת כל מילה מפיך היא תקווה להמשכיות של הדרך שאנו מובילות והיא הנכונה ביותר ולגבי התמונה אין ספק שהיא מהטובות ביותר גלל תמיד מלווה רת האירועים שלנו ו תעדת כל רגע באהבה גדולה ואל תשכחי את הטמירה בערבית القالب غالب הפירוש התבנית יותר מנצחת וזה האופי והיופי של הנפש שלך . תודה ששתפת היה יום מרגש ומעורר אופטימיות ותקווה והלוואי וננצח במחזור הזה האור במקום החושך .
מרגש מאוד עד דמעות את הטקסט שכתבת יעל.
כן החיוך יחזור לעיניים.
דרך התקווה היא כמו עבודת נמלים, הולך טיפין טיפין עד שכל העבודה נעשית והכן מוכן.
נמשיך עד שהחיוך יחזור לעיניים של כולנו.
חיבוק חזק חביבתי
תודה רוזרה על מילותיך החמות.
מי ייתן ותפילתנו ותקוותנו לשלום תתגשם
🩵