לפני 32 שנה אבא שלי יצא מהבית ולא חזר.
בגיל 40 וכמה חודשים, אחרי שנים של ייסורי נפש שלא הצליח לפתור, הוא שם קץ לחייו. חיים שלמים עברו מאז, והמון ציוני דרך – היום שבו ״הפכתי את התקליט״ והזמן בלעדיו התחיל להיות ארוך יותר מהזמן איתו. החתונה בלעדיו, הלידות של הנכדים שלו שמכירים אותו רק מתמונות וסיפורים. האובדן של אמא שלנו. היום שבו הפכתי להיות מבוגרת ממנו.
כבר סיפרתי כאן פעם איך בשנים האחרונות, בזכות הטיפול, אני חושפת עוד ועוד רבדים בתוכי שבכלל לא הבנתי שהוא נמצא בהם. פצעים עמוקים שכואבים בלי להבין, שמפעילים טריגרים חזקים ובלתי צפויים. גיליתי כמה תסביכים שלו אני ממשיכה לשאת ועכשיו אני לומדת לשחרר אותם. השחרור הזו מפחיד מאוד כי זה כמו להיפרד ממנו בכל פעם מחדש. אם כל החלקים האלה ילכו – מה יישאר בי ממנו? אבל אני גם יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות וזה מה שהוא היה רוצה שאעשה – שאצליח לתקן בי את מה שהוא לא הצליח לתקן בעצמו. אז אני חושפת לאט לאט את הרבדים האלה ויודעת שהמאמץ והכאב שווים את זה. יודעת שבסוף יישאר בי בעיקר הטוב שלקחתי ממנו. לא מזמן אמרתי לפסיכולוגית שלי שאני יודעת שאין ברירה אלא לעבור דרך, ופתאום הבנתי את כפל המשמעות. אני עוברת דרך המקומות הכי כואבים בתוכי, ואני גם יכולה להביט אחורה בסיפוק ולהבין איזו כברת דרך עברתי.
ובתוך כך אני גם מגלה כמה דברים טובים קיבלתי ממנו, כמה למדתי ממנו בכלל בלי לדעת. הייתי בת 16 כשהוא התאבד, אבל ביליתי לצידו כל כך הרבה זמן במלונות שבהם עבד ושאותם ניהל. בהתחלה זה היה כ״אורחת״ – היינו מגיעים לבריכה בשבתות שבהן עבד, ואם היה חדר פנוי אז בכלל היה לנו צ׳ופר. ומגיל 11 התחלתי לעבוד במלון – בהתחלה בקפיטריה ואחר כך בקבלה, ובקיץ האחרון לחייו, כששימש כסמנכ״ל מלון ״הנסיכה״ שעדיין לא נפתח, עבדתי לצידו קיץ שלם במשרד ההקמה של המלון. זה היה התפקיד האחרון שלו. הצוות הספיק לחגוג לו יום הולדת 40 במסיבת הפתעה קצת לפני שהמלון נפתח, בלי לדעת ש-3 חודשים ו-4 ימים אחר כך הוא יתאבד.
לקח לי יותר משלושה עשורים לגלות איזה חותם השאירו בי השנים האלה ולהבין עד כמה סגנון הניהול שלנו דומה – ניהול של חמלה, קרבה, ידידות, כבוד, אמון והקשבה. מהלוויה שלו אני זוכרת תמונות בודדות בלבד. תמונה ברורה במיוחד היא של אחד העובדים של מלון ״אמריקנה״, מלון שהיה כמו בית עבורי, מקריא את המכתב שאבא שלי כתב לצוות כשעזב את המלון ב-1990, מכתב שכולו לב אחד גדול. אני זוכרת את עצמי נשארת בלי אוויר וצועקת ״אני זוכרת את המכתב הזה!״ אחר כך הצוות הניח את המכתב בתוך מסגרת שחורה בפינת הזיכרון במלון. זו הייתה המורשת שלו – כך הוא ניהל. זכיתי ללמוד ממנו ואני אסירת תודה על כך, היום יותר מתמיד.
אבא שלי בחר להתאבד ביער בארי, מול ים של כלניות. היו לו זכרונות טובים משם – מתי ועמיר שנרצחו ב-7 באוקטובר היו מהחברים הטובים ביותר של הוריי, ושנה לפני שהתאבד בילינו שם סופשבוע משפחתי. זה המראה שמולו הוא בחר להיפרד מהעולם. זה הזיכרון האחרון שלו, הזיכרון האחרון ממנו. הכל מתערבב לי עכשיו – ההמתנה, חוסר הידיעה, האובדן, קיבוץ בארי. 3 ימים חלפו בין היום שבו הוא נעלם לבין היום שבו מצאו אותו והודיעו לנו. גם על זה כבר כתבתי כאן פעם. שלושת הימים האלה נראו לנו אז כמו נצח. אני לא יכולה לדמיין את הקושי הבלתי נסבל של המתנה במשך 471 ימים שבהם עשרות משפחות לא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן.
לפני שבועיים, בפעילות של נשים עושות שלום, הזדמן לי לחשוב שוב על מה זה בית בשבילי. זו שאלה נפיצה במציאות שלנו. זו שאלה מורכבת עבור מי שעד גיל 18 עברה 15 דירות ב-5 ערים ו-2 יבשות (וגם על כך עוד יהיה פעם פוסט). חברה שאלה אותי בשנה שעברה – מה בתוך כל המעברים האלה גרם לי להרגיש בבית, והתשובה הייתה פשוטה וברורה: האהבה של ההורים שלי. האהבה הגדולה שהייתה ביניהם והאהבה שהעניקו לנו. לא משנה איפה נחתנו על פני הגלובוס ואיפה התמקמנו ואם עזבנו אחרי כמה חודשים או שנה או חמש שנים – הם תמיד נתנו לי את הביטחון שהייתי צריכה. זה בית בשבילי, והבית הזה תמיד יישאר בתוכי.
אני רואה את הצל שלך ורק אחר כך אותך
וכמו שכתוב בשיר אין קץ לאין שובך
את הקווים החסרים לדמותך ציירתי בעיפרון שקוף
אולי משהו יתבהר לכדי תמונה מתוך החסר