יום הזיכרון שלי

א.

כבר שנים רבות אני לא מסוגלת ללכת לטקסים של יום הזיכרון, לא מסוגלת לשאת ולהכיל. מרגישה שאני צריכה להיות לבד ולהתכנס בתוך עצמי. 

פעם מזמן פיתחתי סוג של מנהג – מהצפירה של ערב יום הזיכרון ועד כניסת יום העצמאות הייתי יושבת בסלון עם ערוץ דוקו, צופה בלופים של סרטי הזיכרון שמשודרים בו, ומרכיבה פאזל של כמה מאות או אלפי חלקים. זה איפשר לי התכנסות כמעט מדיטטיבית בתוך עצמי. זה איפשר לי לתת שמות ופנים לכאב הגדול שאני מרגישה, תוך שאני מנסה לסדר את החיים שלי מחתיכות פאזל מפוזרות לתמונה קוהרנטית. זה איפשר לי להתמודד עם הדיסוננס בין הידיעה שאני לכל היותר במעגל השני או השלישי של השכול לבין תחושת האבל העוצמתית, שהרגשתי שהיא הרבה מעבר לאבל הלאומי, אבל לא ידעתי לתת לה שם. 

המנהג הזה השתנה עם השנים. אחרי שהילדים נולדו, הצפייה בסרטי הזיכרון הפכה להיות בלתי ניתנת להכלה, כמעט כמו להגיע לטקסים (ולכו תרכיבו פאזל של 1000 חלקים עם תינוק ופעוט ברקע). אז מצאתי דרכים אחרות, דרכים ליד. אבל כל שנה מחדש ביום הזיכרון אני מוצאת את עצמי מתכנסת, והדיסוננס כל הזמן שם. כל השנים האלה – נוגעת ולא נוגעת בשכול. 

השנה התחלתי להבין שאולי בעצם גם אני נמצאת במעגל הראשון. אולי בעצם גם אני בת שכולה. השנה, בתוך טיפול ארוך ומתמשך שמוביל אותי לעומקים ותהומות שלא ידעתי שעדיין קיימים בתוכי, שעוזר לי לפתור ולשחרר עוד ועוד כאבים, השנה הבנתי שיום הזיכרון הוא גם ״שלי״, אישית ולא רק לאומית. 

אבא שלי ככל הנראה סבל מפוסט טראומה.

כשהוא עוד היה בחיים, רק התחילו לדבר על זה, וגם אז – רק או בעיקר בהקשר של מי שהיו בפועל בשדה הקרב, אלו שהחברים שלהם נהרגו מול עיניהם, מילימטר לידם, אלו שעברו עינויים בשבי.

אבא שלי לא היה כזה. הוא ״רק״ איבד את החבר הכי טוב שלו, חבר הנפש שלו, ביום הראשון של מלחמת יום כיפור. הוא ״רק״ גויס בגיל 21, סטודנט שנה ג׳ בעתודה למשפטים, ליחידה לאיתור נעדרים, ובסוף המלחמה הוא נשלח לחפש רמזים וחלקי גופות במצרים ולהפוך רגבי עפר ברמת הגולן כדי לקבוע אם יש טעם להמשיך לחפש גופות באותו שדה קרב או לא. הוא ״רק״ סיבך את עצמו ביסודיות כשניסה להפוך עוד אבן (מטאפורית) ולהשיג עוד פיסת מידע שאולי תוכל להוביל לאיתור של חיילים נעדרים ושבויים ממלחמת לבנון. 

אבל כמו הרבה לוחמים וחיילים אחרים, גם הוא לא חזר מהמלחמות האלה כמו שיצא אליהן. 

אני חושבת שהיום אולי היו מאבחנים אותו. אולי אפילו מצליחים לטפל בו בזמן ולהציל אותו. 

כשאראה או כשתאמר לי
חרש חרישית
שמתיך מתקבצים
גם אני ארכין את ראשי

___

ב.

ביום הזיכרון האחרון לחייו, מאי 1992, אבא שלי התנדב להרצות בפני סניף "נוער לנוער" אילת – הסניף שלי. 

כמו בכל שנה, ערכנו משמרות ליד הלפיד באנדרטה העירונית מרגע הדלקתו בטקס ועד כיבויו עם תום יום הזיכרון. כהרגלנו, נשארנו ביחד כל הלילה בקונסרבטוריון הסמוך. חוץ ממעגל ידידות, שירים ושאר "ביחד", באותו ערב התכנסנו סביב אבא שלי ושמענו אותו מספר על הנעדרים שחיפש ועל השבויים שסייע להחזיר הביתה. הוא הדהים את כולנו כשעשר ועשרים שנים אחרי החיפושים, זכר בעל פה את המספרים האישיים של החיילים שאותם חיפש. הייתי אז בכיתה י', והייתי כל כך גאה בו.

לפנות בוקר שוב הגיעה המשמרת שלי. 10 דקות של עמידה שקטה ליד הלפיד הבוער. אני זוכרת את עצמי עומדת שם מול הזריחה, מסתכלת מעבר לכביש, אל התיכון שלי. תוהה מי מהחברים שלי, מי מהבוגרים של התיכון שלי, ייהרג במלחמה הבאה. מחשבות איומות. ועוד לא ידעתי באותו זמן ש-8 חודשים לאחר מכן אבא שלי יתאבד. ייקח לי עוד 30 שנה להבין שגם אני בעצם שכולה.

כבר יודעת כי 
התפתלה דרכי
ומגובה רב ראשי עכשיו נרכן
כבר יודעת כי 
התפתלה דרכי
ובאה עד כאן

___

ג.

לדני רובס יש שיר שנקרא פשוט ״אבא״. זה כנראה אחד השירים הכי פחות מוכרים של דני והוא נמצא באלבום הכי פחות מצליח שלו – זה שבהופעות דני מספר שכמה שבועות אחרי ההפצה שלו לחנויות, חזרו לחברת התקליטים יותר עותקים משהופצו (לי כמובן יש בבית עותק של הדיסק הזה). 

כמה שורות מהשיר הזה מתנגנות בי היום בעוצמה –

ומה שעולה לי עכשיו לגרון
לא משאיר אוויר לנשום
מה שנעול בפנים
פורץ כמו לבה, אבא

…

כל הטוב שעשית, כל הרע,
כמה רצית שנהיה דומים
כמה שונים אנחנו,
אתה יודע

…

בכוח הפכתי את הכאב
מנוף לחפור בו אהבה
אתה – לחצוב מקלט לברוח