מודל לחיקוי

את יום האישה השנה אני בוחרת לציין עם מי שהפכה אותי, אותנו, למה שאנחנו היום.

בחודש שעבר ציינו עשר שנים לתאונה שבה אמא שלנו נהרגה. ברוח התקופה, את האזכרה ערכנו בזום, מה שאיפשר לשם שינוי גם לרחוקים שבינינו להשתתף (אחרי הכל, אחת בסיאטל, אחד בפריז ומשפחה שמפוזרת היטב בין אילת לצפון הרחוק). בכינו, צחקנו, נזכרנו, אהבנו. שמענו את השירים שהם כל כך שלה וכל כך היא. ראינו שוב את התמונות. סיפרנו סיפורים שלכמה רגעים החזירו אותה לחיים של כולנו. היינו ביחד בדיוק כמו שהיא לימדה אותנו להיות.

ואחותי קראה קטע קצר שהיא כתבה על אמא שלנו, או ליתר דיוק – אליה. קטע שמרוב שהוא מדויק אפשר להתבלבל לרגע ולא לדעת מי מאיתנו כתב אותו. הוא פשוט מתאר את כולנו – את הילדים הביולוגיים שלה, את הבנות שהיא גידלה, וגם דורות של תלמידות ותלמידים שהיא חינכה.

את הקטע הזה אחותי שלחה לי שבועיים או שלושה לפני האזכרה, ופיסקה אחת מתוכו קראתי שוב ושוב ושוב –

״אנחנו ממשיכים את המורשת. אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לאור כל הערכים שהנחלת לנו. לקבל כל אחד כמו שהוא. לא לשפוט, כי מי יודע מה השק שהוא סוחב. לא לנטור טינה. לתת בלי לצפות לקבל בחזרה, כי ליקום יש את הדרך שלו להחזיר. לראות תמיד את הטוב בכל דבר. כולנו אופטימיים חסרי תקנה.״

אני לא חושבת שיש דרך טובה יותר לתאר את המורשת שלה. ככה אני זוכרת אותה. ככה היא גידלה אותנו. זה המודל שהיא הנחילה לנו, לא בדיבורים אלא בדוגמה אישית ובמעשים. וכשאנחנו מעבירים את כל זה גם לילדים שלנו, אנחנו משאירים עוד חלק ממנה בחיים. כל הזמן.

עשר שנים עברו. כבר עשר, רק עשר. אנחנו ממשיכים ללכת בדרך שלה והיא ממשיכה להאיר לנו את הדרך.

והנה הקטע המלא:

זו אולי קלישאה, אבל באמת קשה להאמין שעברו 10 שנים. חיים שלמים עברנו בשנים האלה. בניתי לי חיים חדשים, עם המון הצלחות, הרבה אתגרים ולא מעט שינויים. הכרתי אנשים חדשים ויצרתי חברויות נפלאות, חברים שהם כמו משפחה. יצא לי לספר את הטלנובלה המשפחתית שלי לא פעם בשנים האחרונות, וכל פעם השורה התחתונה אותו דבר – כל מי שאני זה בזכותך, כל מה שהגעתי אליו זה בזכות החינוך והתמיכה שקיבלתי בבית. הדרך שבה ניהלת את המשפחה המשוגעת שלנו היא מודל לחיקוי. תלמידים שלך בטח מדברים עלייך עד היום בעיניים מעריצות.

אנחנו ממשיכים את המורשת. אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לאור כל הערכים שהנחלת לנו. לקבל כל אחד כמו שהוא. לא לשפוט, כי מי יודע מה השק שהוא סוחב. לא לנטור טינה. לתת בלי לצפות לקבל בחזרה, כי ליקום יש את הדרך שלו להחזיר. לראות תמיד את הטוב בכל דבר. כולנו אופטימיים חסרי תקנה.

ומעל הכל, להיות יחד – אנחנו מפוזרים בשלוש יבשות ושלושה איזורי זמן. רחוקים, אבל הכי קרובים שאפשר. שומרים על קשר קרוב, משתפים בהכל ונמצאים שם תמיד זה בשביל זה, גם אם לא פיזית.

את כל הזמן במחשבות שלי, אני משתפת אותך בהתלבטויות שלי, מספרת לך על חברה חדשה שבטוח היית אוהבת כמו בת, חוגגת איתך רגעים שמחים, ימי הולדת של הילדים, קידום בעבודה, נצחון בכדורשת. חולקת גם את הקשיים והרגעים שבהם אני מרגישה שנגמרו לי כל הכוחות. כל קיץ וארוחת חג חושבת כמה חבל שאת לא יכולה להיות פה איתי. כמה חבל שלא זכית להכיר נכדים חדשים ולראות אותם גדלים.

אין יום שאני לא חושבת עלייך, אין שבוע שאני לא מדברת עלייך ואין חודש שאת לא מופיעה לי בחלומות. מתגעגעת מלא.