בשעה הזו, אמצע הלילה שעון ישראל, לפני 25 שנים, שכבתי על מזרון בחדר של חברה בשכונת גילה בירושלים, ודיברתי עם אבא שלי.
כמה ימים לפני כן הוא נעלם. לא הגיע לעבודה. ״ממשיכים כרגיל״, אמא שלי אמרה. עבודה, בית ספר, שיעור תאטרון אחרי הצהרים. בדרך הביתה פרצתי בבכי ואמרתי לחברה שהייתה איתי שאבא שלי נעלם.
״הוא בטח יחזור בקרוב.״
״לא. לא הפעם.״
לנסוע או לא לנסוע לירושלים לסוף השבוע שתוכנן כבר שבועות רבים קודם לכן? ״בטח שאת נוסעת״, אמא שלי קובעת. ממשיכים כרגיל. נסעתי.
אני שותקת ולא מספרת כלום. שבת אחר הצהרים. יוצאות לסיבוב בשכונה ואולי אחר כך נלך לסרט. חוזרות. האמא של החברה בטלפון, מסמנת לי לחכות רגע. ״זו הייתה א׳, החברה של ההורים שלך מירושלים. היא רוצה שאביא אותך אליה.״
נשענת על הפסנתר. מבינה. לא צריכה יותר הסברים.
מצאו אותו בשדה כלניות ליד קיבוץ בארי.
בלילה דיברתי איתו וקצת התמקחתי איתו ועם עצמי (אז עוד לא ידעתי שקוראים לזה התמקחות). אולי זו טעות בזיהוי? אולי הוא מת אבל לא באמת התאבד? אולי הוא נרצח על ידי מחבלים? אולי.
בבוקר טסתי מירושלים לאילת במטוס קטנטן ומתנדנד. איזה קטע אם נתרסק. זו כותרת מעולה: ״נהרגה בדרך ללוויה של אבא שלה״. ותודה להוריי שהנחילו לי הומור שחור מינקות.
הגעתי הביתה. אמא שלי אספה את שלושתנו בחדר, חיבקה אותנו ואמרה: ״מעכשיו זה ארבעתנו״.
ללוויה הגיעו אלפים שלא הבינו. איך דווקא הוא? עם כל שמחת החיים שלו? (כמה מעטים הכירו אותו באמת)
האובדן לימד אותי המון
למדתי עומקים שחורים שלא הכרתי
למדתי כאב שקשה לדמיין שאי פעם יעבור
למדתי בדידות
למדתי חברות אמיתית
למדתי לאסוף את השברים ולחבר אותם מחדש (למרות שהם אף פעם לא הסתדרו לאותו שלם שהיה שם קודם)
למדתי לחיות לצד הפחד התמידי שהאובדן שוב יכה
למדתי לשאול שאלות גם כשידעתי שלא יהיה מי שיענה
למדתי לשתף ולדבר
למדתי לכתוב את הכאב
למדתי להמשיך גם כשאי אפשר להבין
וגם למדתי שאפשר לזכות במשפחה חדשה. כזו שלא בחרתי בה ואפילו כעסתי בהתחלה על היותה. אבל כזו שלמדתי לבחור. כזו שנשארה משפחה גם כשאמא שלי – החוט שחיבר בינינו – כבר מזמן לא כאן.
היום בבוקר, בלי הכנה מוקדמת, קיבלתי בווטסאפ המשפחתי דרישת שלום מאילת. השנה כולנו מפוזרים, ובן הזוג של אמא שלי עלה לבד לבית העלמין כדי לציין 25 שנים בלי אבא שלי, שאותו בעצם אף פעם לא הכיר. המחווה הזו, כל כך פשוטה וכל כך יפה, כל כך לא מובנת מאליה ועם זאת כל כך הגיונית במשפחה שלנו – המחווה הזו השאירה אותי בלי מילים.
חצי יובל.
תנסה לעבור את הלילה
את הפחד שיש בשתיקה
את היד הרכה שאומרת שלום
מלטפת בחום
יפה שלי….. ככה הוא קרא לך…..
יפה שלו, יפה שלי, יפה שלנו …
שבוע קודם התארחתי אצלכם…. ביום שישי בבוקר אמר לי "לא יתכן שאת כבר שבוע פה ועדיין לא אכלנו ארוחת ערב ביחד …. אז אירגן ארוחת ערב והזמין חברים…
במוצאי שבת קודם נפרדתי מכם, ממנו… לא תיארתי לעצמי שזו תהיה פגישתנו האחרונה.
ביום ראשון שלחתי לו עציץ למשרד בנסיכה…
ביום חמישי אמא התקשרה…. חיפשתי אותו אצלנו… בכל אחד מהתחנות האפשריות….
ביום שבת בצהרים הגיע הצלצול מבשר הרעות…
שבוע אחרי נפגשנו שוב בלעדיו.
מאז רגשי אשם איך לא הבחנתי במצוקה… איזו חברה אני שלא הבנתי.
אבא תמיד נשאר חבר
אבא תמיד נשאר צעיר
אבא תמיד
תמיד אבא
תמיד
חסר
חבר
המון זמן ומעט זמן. חיבוק גדול
יעלי אהובה, כמאמר הקלישאה – לא ניתן להבין, לעולם לא ניתן יהיה להבין.
אני מודה לך על החריץ החוזר לנפשך ושולחת חיבוק ומקום רך בשבילך.
בוכה איתך ומחבקת אותך.
יעלי אהובה
הזמן עובר והפצע נשאר.
זוכרת את היום ההוא ואת אלה שבאו אחריו.
חיבוק גדול, מכיל ומבין.
יעל יקרה היום הנורא הסה חרוט עמוק בליבינו. מאז אותו יום אנחנו נמנעים מלהגיע לאיזור בו בחר להפרד מן העולם. אני לא אשכח את הרגע בו עמיר נקרא לזהות אותו, שכן אבי השאיר מכתב וביקש שיצרו איתנו קשר.
אני לא שוכחת את האיסור ליצור קשר עם אמא (המשטרה) ולדעת ולא לשתף. אבל אני זוכרת גם את. האיש היקר העשייה שלו המסירות והחברות.
מאחלת לך במלא הלב שממש ממש לא תדעי עוד צער.
יעל יקרה
כתיבתך הפיכה חיים לרגע באיש היקר הזה שנעלם פתאום.
עכשיו גם אני מכירה אותו,
וגם אותך יותר.
מכווץ לב ועצוב כל כך.
יהי זכרו ברוך
יעלי. לי אין מילים. אני עם דמעות ואיתך. חיבוק ענק.
יעל יול ועינת אהובים,
זה נכון, אף אחד לא הרגיש!!
אני זוכרת את השיחה האחרונה במסעדה באילת…אבי מספר לנו על"אבי בהט"שניסה להתאבד"…איך לא קלטנו את האותות?????
מתגעגעים לשניהם-המווון
שמעון היקר-חבר יקר-רגיש ואהוב-יודע איך לעשות את זה נכון.
באהבה רבה לכולכם .
רונית ואריק
יעל, הכתיבה שלך כמו חיבוק מנוסה ועמוק.. אינני יודעת מה היה בנפשו שהחליט ללכת אבל יודעת כמה מבלבל המקום של להתבונן על החיים על העצמי ועל הדרך , איך תהום יכולה להיות סוף כאב של האחד והתחלה של כאב נוראי אצל אוהביו.
תודה על השיתוף, דנה
אין הרבה מילים, רק חיבוק מרחוק, והמון השתאות על איך שאת לוקחת את החומרים הקשים האלו ובונה על הבסיס הזה חיים כל כך יפים לעצמך ולסובבים אותך.
יעלי,
הופתעתי, לקח לי כמה רגעים להבין, עכשיו מכירה יותר …
סיטואציה בלתי אפשרית שעברתי עם חברים קרובים לפני הרבה שנים…
כתיבתך מקרבת ומחברת מאד
חיבוק גדול, מתגעגעת
יעלי יקרה ואהובה תודה על השיתוף איתך בחיבוק חם ודמעות וגם בהמשך הדרך שכולכם ממשיכים את מה שנתן לכם.
יעלי אהובה ויקרה כל כך, קוראת ממרחקים ולא יכולה לעצור את הדמעות. כל כך עצוב. נפעמת מכוחות הנפש והרוח שלך להתמודד עם האבדן ולצאת ממנו מחוזקת, מלאת אנרגיה ותקווה לעשייה מיטיבה כל כך. את ללא ספק מראה לכולנו שהבחירה היה בידינו וזה השיעור הכי חשוב שאפשר ללמוד בעיני. לצד הכאב למצוא את האור ואת הביחד הנפלא שיצרת לך בחייך. מחבקת אותך ממרחקים ויודעת שאני אוהבת אותך יותר ויותר יותר, אוהבת ומעריכה כל כך. אני קוראת עכשיו ספר נפלא שמסכם סדרת פגישות בין הדלאי למה ודזמונד טוטו שנקרא בעברית – ספר האושר. לדעתי את יכולה בהחלט להוסיף לספר הזה, המלמד כיצד אפשר מתוך
קשיים ומצוקות למצוא דרך לאהבה, פרק יפה וחשוב. אוהבת אותך כל כך וגם כבר קצרת סבלנות לחיבוק חזק שעוד יגיע.