כמה שבועות לפני יום השנה הראשון למותה של אמי, גיסתי שלחה לי מייל עם רעיון: בואי נכין קובץ עם מתכונים של האוכל שהיא נהגה להכין – המאכלים שהם מבחינתנו הטעמים של הבית. הרעיון קסם לי מאוד, והחלטתי לשכלל אותו. יחד עם המשפחה המורחבת אספתי תמונות מכל התקופות ואספנו ביחד גם את המתכונים. את חלקם ידעתי בעצמי, את חלקם מצאתי כתובים במחברות של אמי או על פתקים שנשארו במגרות, חלקם נשלחו אליי במייל מבני המשפחה ומבנות המשפחה וחלקם הוכתבו לי בטלפון, פרט אחר פרט, שלב אחר שלב.
וכך מצאתי את עצמי במשך הימים האחרונים של שנת האבל הראשונה יושבת במשך שעות ארוכות מול המחשב, עם התוכנה (הידידותית) של לופה ומעצבת אלבום. בוחרת בקפידה כל תמונה, את המסגרת שלה, את המיקום שלה, את הזווית שלה. את הפונט המתאים לכל עמוד ולכל מתכון. אילו תמונות מתאימות לאילו מתכונים. על אילו תמונות אני לא מוותרת ומה בכל זאת צריך להשאיר מחוץ לאלבום.
ואיזה שיר יתאים לסגור את האלבום? ידעתי שאני רוצה משהו על הטעמים והריחות שתמיד יישארו איתנו. משהו שיגיד שהיא אולי איננה אבל כל כך הרבה ממנה נשאר איתנו ותמיד יישאר. את השיר שבחרתי, חלומות שמורים, הכרתי במעורפל, אבל כשקראתי את המילים שלו ידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי. בימים הבאים הוא התנגן אצלי בטלפון בלופ אינסופי.
יום אחד, באחת לפנות בוקר, השלמתי את האלבום ושלחתי אותו להדפסה. 11 עותקים – לכל ילד וילדה (שישה בסה"כ, ועל כך אני מקווה לספר כאן בהזדמנות קרובה), לבן הזוג, לאחות, לגיסה, לסבא שלנו ולחברה הכי טובה. הם חולקו כשנפגשנו לאזכרה במלאת שנה למותה.
למחרת נסעתי למפגש של פורום חוקרי וחוקרות משפט שאני מאוד מחבבת. בדרך הרגשתי פתאום, לראשונה מזה שנה, שהריאות שלי מתמלאות באוויר. יכולתי לנשום. משהו השתחרר, משהו בעבודה על האלבום עזר לי לעבור עוד שלב.
במשך שבוע או שבועיים הסתובבתי עם האלבום הזה איתי בתיק, ומאז ועד היום אני חוזרת ומעלעלת בו מידי פעם – כשאני מכינה קניידלעך ורוצה להיזכר במתכון, או ככה סתם כשאני מתגעגעת.
