מתישהו בדצמבר 2024 הייתה לי מיגרנה. זה קורה לי מידי פעם, בעוצמות משתנות. הפעם ההיא דווקא לא הייתה אחת מהמשתקות, אבל כן הכריחה אותי לעצור לרגע, להניח את הראש, לכבות את האור, לנשום עמוק ולחכות שיעבור. בסוף כל מיגרנה יש רגע של הקלה פתאומית גדולה. הגוף משתחרר מההתכווצות והעולם חוזר להיות נסבל. רק אז בעצם אפשר להבין את עוצמת הכאב שחלף. רק אז אפשר להתחיל לנשום. כשאותה מיגרנה נגמרה, חשבתי לעצמי שאולי ככה נרגיש כשייגמר הסיוט הזה שאנחנו חיות וחיים בתוכו. ככה נרגיש כשתיגמר המלחמה. ובטח ככה נרגיש כשנזכה לראות הסכם מדיני אמיתי. הכאב ירפה, לאט לאט, ופתאום יגיע הרגע שבו נוכל סוף סוף לנשום. ורק אז אולי נתחיל להבין את גודל השבר שעברנו.
ובאותה נשימה, תרתי משמע, נצטרך להתחיל להבין גם את גודל השבר העמוק שעוד לא נחשף במלואו, זה שעוד מחכה שנגלה אותו.
הלילה הוכרז על סיום המלחמה. התרגשות גדולה עד כדי כך שאי אפשר בכלל לחשוב על ללכת לישון. אבל ההקלה המיוחלת עוד לא כאן. משהו בי נשאר דרוך. אולי כי אחרי השנתיים האחרונות, ובעיקר אחרי החודשים האחרונים, הלב מפחד להאמין. הרי כבר הייתה עסקה בינואר ושוחררו במסגרתה 33 חטופות וחטופים – והיא קרסה. והייתה עוד הזדמנות לעסקה והייתי בטוחה שעם חג שבועות נציין גם את סיום המלחמה – והחג חלף ודבר לא השתנה. הכל כל כך שביר. עד שלא נראה את החטופים כולם חוזרים ואת החיילים יוצאים מעזה ואת עזה מקבלת את הסיוע ההכרחי, יהיה קשה לחוש את ההקלה המיוחלת.
משהו בי נשאר דרוך כי תחושת ההחמצה כל כך עצומה. אפשר היה להגיע בדיוק לאותה העסקה כבר לפני שנה. כמה חיים אבדו בשנה הזו. כמה חיים התהפכו.
ומשהו בי נשאר דרוך כי אני יודעת שהכתם הזה שהתיישב לי על הלב, על הלבבות של כולנו, לא ייעלם ברגע ואולי גם לא ייעלם לעולם. הכתם הזה עוד ילך ויגדל כשנתחיל לגלות ולהבין את עוצמת הטרגדיה בעזה. כשנפנים את עומק הקרע בתוכנו. הכתם הזה כאן כדי להישאר. הכתם הזה, שהוא תוצאה של שנים של לחימה, פחד, אובדן והזנחה מדינית אינו רק זיכרון למה שאיבדנו. הוא גם תזכורת למה שעוד מוטל עלינו לעשות. הוא תובע תיקון, והוא מזכיר לנו שהשבר הזה לא יתאחה מעצמו.
אני נזכרת בילדות שלי באילת. כשהייתי פעוטה נחתם הסכם השלום עם מצרים. קצת לפני יום הולדת 18, בקיץ של סוף התיכון, נחתם הסכם השלום עם ירדן. לאורך השנים, בטקסים בבית הספר, שרתי עם המקהלה את ״נולדתי לשלום״ והאמנתי באמת ובתמים שזה שיר עליי. הרי באמת נולדתי לשלום! זו הייתה התחושה, זו הייתה ההבטחה שגדלנו איתה והאמנו בה. אבל השלום ההוא, עם המדינות השכנות, לא מספיק. הסכסוך העמוק באמת, זה שבין העמים שחיים כאן יחד, לא נפתר, והוא הפך עם השנים לא רק לרקע מתמיד, אלא לחלק משמעותי בזהות של כולנו. הילדים שלי נולדו לתוכו. ובעצם, גם אני.
זו הסיבה שבגללה אני קמה כל בוקר לעבודה שלי. אני לא יכולה להשלים עם זה שהילדים שלי ימשיכו לחיות באותו כאב, ושיום אחד גם הנכדים שלי יוולדו למציאות של פחד וחומות. אני רוצה שהנכדים שלי יכירו את המלחמות רק מהסיפורים, בדיוק כפי שאני הכרתי את מלחמת העצמאות, סיני, ששת הימים, ההתשה ויום כיפור דרך ספרי ההיסטוריה וסיפורים של אחרים. את לבנון הראשונה אני כבר זוכרת בעצמי, וגם את כל מה שבא אחריה. אני רוצה שכמוני ילדי העתיד ישאלו בתמיהה איך בכלל חיינו כך, ולמה חיכינו כל כך הרבה כדי לשנות. אני רוצה לקטוע את הרצף האינסופי של הרג ושכול ולהבטיח עתיד אחר. חייב להיות כאן עתיד אחר. למרבה המזל, אני רק אחת מבין רבות ורבים שפועלים כאן יום יום, בלי הפסקה, כדי שזה יקרה.
הכתם שעל הלב לא ייעלם ביום אחד. יידרשו שנים כדי לתקן את מה שנשבר ונהרס, כדי לחבר מחדש, כדי ללמוד לחיות עם הכאב והגעגוע הבלתי פוסק למי שכבר לא יחזרו – ולהצליח לדמיין ולייצר עולם טוב יותר למרות הכל. זו תהיה עבודה עמוקה וקשה. זו תהיה המשימה של הדור שלנו וגם זה של ילדינו, אותו דור שכבר היה אמור להנות מהפירות של העבודה הקשה של דור המייסדות והמייסדים, אבל הפך לדור חבול ופצוע. יחד נצטרך לבנות כאן את הכל מחדש. זה גם ידרוש הנהגה אחרת, כזו שרואה לנגד עיניה את טובת כל האזרחים והאזרחיות, לא את ההישרדות האישית שלה. זו תהיה דרך ארוכה. אבל היא אפשרית.
אני יודעת שהיא אפשרית, כי אנחנו כבר כמעט שלוש שנים ברחובות. ואנחנו המונים. למרות הכול, למרות האכזבות, למרות ההתשה, למרות האבל והשכול, למרות שלפעמים היה נדמה שאיש לא מקשיב – לא עזבנו. הבחירה הזו להתעקש היא הכוח שלנו. אסור לנו לעזוב את הרחובות. לא עד שיהיה כאן טוב יותר. לא עד שתהיה כאן הנהגה שבאמת רואה את כולנו. לא עד שיהיה כאן שלום, אמיתי, עמוק ובר קיימא.
הכתם הזה שעל הלב יישאר כנראה גם כשהשלום יגיע. הוא אף פעם לא יימחק לגמרי. אבל לאט לאט הוא יוכל להפוך מצלקת פתוחה לזיכרון. תזכורת למה שהיה, ואזהרה לעתיד. ואם נמשיך להתעקש, יום אחד הוא יהפוך לסימן דרך, לאות שממנו התחיל התיקון.
אני עדיין מאמינה, מעומק לבי, שאפשר. שאם לא בשבילנו, אז בשבילם ובשבילן – שיום אחד ישירו שוב בטקסים בבית הספר ״נולדתי לשלום״, והפעם זה יהיה באמת.
נולדתי לאומה ולה שנים אלפיים
שמורה לה אדמה ולה חלקת שמיים
והיא רואה צופה הנה עולה היום
והשעה יפה זוהי שעת שלום.