מתישהו בדצמבר 2024 הייתה לי מיגרנה. זה קורה לי מידי פעם, בעוצמות משתנות. הפעם ההיא דווקא לא הייתה אחת מהמשתקות, אבל כן הכריחה אותי לעצור לרגע, להניח את הראש, לכבות את האור, לנשום עמוק ולחכות שיעבור. בסוף כל מיגרנה יש רגע של הקלה פתאומית גדולה. הגוף משתחרר מההתכווצות והעולם חוזר להיות נסבל. רק אז בעצם אפשר להבין את עוצמת הכאב שחלף. רק אז אפשר להתחיל לנשום. כשאותה מיגרנה נגמרה, חשבתי לעצמי שאולי ככה נרגיש כשייגמר הסיוט הזה שאנחנו חיות וחיים בתוכו. ככה נרגיש כשתיגמר המלחמה. ובטח ככה נרגיש כשנזכה לראות הסכם מדיני אמיתי. הכאב ירפה, לאט לאט, ופתאום יגיע הרגע שבו נוכל סוף סוף לנשום. ורק אז אולי נתחיל להבין את גודל השבר שעברנו.
ובאותה נשימה, תרתי משמע, נצטרך להתחיל להבין גם את גודל השבר העמוק שעוד לא נחשף במלואו, זה שעוד מחכה שנגלה אותו.
להמשיך לקרוא כתם על הלב