תעשה מה שאתה אוהב

אחד הדברים המשמחים שקרו לנו השנה הוא שהצעיר שלנו (בן 11.5) גילה את עולם הריקוד. ממש במקרה. במשך כמה שנים הוא התאמן בחוג קראטה מקומי, אבל בתחילת השנה התבשרנו שהחוג נסגר. במקביל, נפתחה השנה אצלנו ביישוב שלוחה של סטודיו למחול, והוא החליט לנסות ללכת לשיעור היפ הופ. ניסה והתלהב, ומאז סוף החגים הוא רוקד. ורוקד ורוקד. גם בבית, לפעמים, את המעבר מחדר לחדר, הוא עושה בצעדי ריקוד. לראות את כל כולו נסחף בהנאה של המוזיקה והקצב והתנועות של הגוף זה מפעים, לא פחות. קצת לפני פסח, המדריך שלו הציע לו ולחברותיו לקבוצת ההיפ הופ להתנסות בסגנונות ריקוד נוספים, ואחרי 2-3 שיעורי ניסיון בקבוצת הבלט, הוא מצא אהבה נוספת.

שנת הריקוד הראשונה נחגגה במופע הסיום של הסטודיו, שבו הלב שלי התפוצץ מרוב שמחה, התרגשות וגאווה.

Michael Balletהיכולת ללכת עם אהבה כזו, שאינה מתיישבת בהכרח עם נורמות חברתיות מקובלות, מצריכה בטחון עצמי ותעוזה, וזו גאווה ענקית כשהילד שלך מרגיש מספיק בטוח בעצמו כדי לעשות את זה. עוד יותר כיף שמבחינתו להיות בן שרוקד, ואף בן יחיד בקבוצה של בנות, זה בכלל לא אישיו. בשיעור ההיפ הופ הראשון הוא שאל את המדריך אם החוג גם לבנים. המדריך אמר שכן ובזאת נסגר העניין. ההמשך לבלט היה טבעי ובכלל לא עלתה השאלה אם זה "גם לבנים". וכמו שציינה אחת מחברותיי, בשני הריקודים הוא לא קיבל "תפקיד מיוחד" בשל היותו הבן היחיד. הוא פשוט חלק מהקבוצה. הכי טבעי ופשוט שיש.

"ומה עם החברים שלו?" אני נשאלת בכל פעם מחדש. החברים הקרובים שלו באו לראות אותו מופיע והם מפרגנים לו ושמחים איתו מאוד. ואיך מקבלים את זה חברים אחרים בכיתה? אין לי מושג ונראה לי שזה פשוט לא מעניין אותו ולא מעסיק אותו. הוא עושה מה שהוא אוהב, וזהו.

מורשת משפחתית

לעשות מה שאני אוהבת ולבחור בדרך שלי זה משהו שההורים שלי לימדו אותי לעשות. גדלתי בידיעה שמה שאבחר לעשות ובאיזו דרך שאבחר ללכת בה — אקבל את מלוא התמיכה והגיבוי.

את היכולת הזו, ללכת בעקבות הרצון והאהבה, אני משתדלת, יחד עם בן זוגי, להנחיל גם לילדינו. מבחינתנו, אחד התפקידים החשובים שלנו כהורים הוא לעזור להם לפתח הרבה אפשרויות שמתוכן הם יוכלו לבחור. התפקיד שלנו הוא גם להוות עבורם משענת ורשת בטחון, לתמוך בבחירות שהם עושים (ככל שאלו לא בחירות שמזיקות להם או לאחרים) ולהיות שם עבורם כדי לשמוע, לייעץ ולספק פרספקטיבות חשובות. זה מתחיל בגיל ממש צעיר, שבו הילדים מתחילים (ודורשים!) לבחור. כשהבכור היה בן שנתיים, הגנן שלו לימד אותנו שיעור חשוב בהורות: הציגו בפניו שתי אפשרויות שהן טובות מבחינתכם ותנו לו לבחור. זה יכול להיות בין שני משחקים או בין שתי אפשרויות בילוי אחר הצהרים. הראו לו שיש לו אפשרויות ועודדו אותו לבחור. ככל שהילדים גדלים מגוון האפשרויות מתרחב והתפקיד ההורי הזה הופך להיות מורכב יותר, כי אנחנו כבר לא יוצרים עבורם את האפשרויות אלא בדרך כלל עוזרים להם לפתח ולגלות את האפשרויות בעצמם. כך מתפתחת האוטונומיה האישית.

בשנים האחרונות, במסגרת המחקר האקדמי וכתיבת הדוקטורט, מצאתי עיגון תיאורטי לדרך החיים הזו, החל בג'וזף רז שכותב על חשיבותו של מגוון אפשרויות לקידום האוטונומיה האישית וכלה בג'ניפר נדלסקי שכותבת על חשיבותם של קשרים ויחסים בונים לפיתוח האוטונומיה האישית. העיגון הזה נתן לי את הבטחון בהורות שלנו ואף עזר לנו לשפר ולחזק אותה כי פתאום להרגלים אינטואיטיביים נוספו שם והסבר.

נגד הרוח ואיתה

הבחירה האוטונומית יכולה להיות "נגד הזרם" אבל גם יכולה להיות לגמרי עם הזרם. אני, למשל, לא הלכתי בדרך מיוחדת מידי. למדתי בתיכון פיזיקה, מתימטיקה ואנגלית ברמה מוגברת (אבל גם חמש יחידות תיאטרון — הייתי היחידה בשכבה ששילבה לימודי פיזיקה ותיאטרון). הייתי פעילה בארגון נוער, התנדבתי במד"א, התגייסתי לצבא (אבל סרבתי לצאת לקצונה), התחתנתי (עם גבר), הלכתי ללמוד תארים שמסבים גאווה לכל אמא פולניה (משפטים וחשבונאות), הפכתי לאמא, המשכתי ללימודים גבוהים. אני חיה חיים בורגנים ו"רגילים". לכאורה, הליכה בתלם במלוא מובן המילה. אבל את כל זה עשיתי מתוך בחירה שלי ומתוך ידיעה שקיימות עוד אפשרויות וזה יהיה בסדר גמור אם אבחר אחרת. תמיד ידעתי שמשפחתי תתמוך בי גם אם אלך ללמוד ספרות צרפתית וקולנוע איטלקי ואגיע לארוחת יום שישי עם בת זוג. אני לא בטוחה אם היה להם קל להבין כאלה בחירות או להתמודד איתן, אבל לא היה לי לרגע ספק שעל אף הקושי אקבל את מלוא התמיכה. זה מה שהפך את הבחירות ה"נורמטיביות" לבחירות שהן שלי.

היכולת שלי לבחור להיות נשואה, סיסג'נדרית (כלומר, כזו שהזהות המגדרית שלה תואמת את המין הבילוגי שלה), סטרייטית, מונוגמית ואמא מותנית בכך שזמינות עבורי גם אפשרויות אחרות (אף אם אני לא בוחרת בהן בפועל): להיות רווקה, טרנסג'נדרית, לסבית או ביסקסואלית, פוליאמורית ואל-הורית. סביר להניח שהבחירות ה"נורמטיביות" שלי מושפעות במידה רבה מהנורמות החברתיות החזקות. אני לא חיה בבועה והנורמות המקובלות טבועות בכל אחד ואחת מאיתנו. אבל לפחות על עצמי אני יכולה להעיד שלאורך כל חיי הרגשתי (ואני עדיין מרגישה) שכל האפשרויות האלה פתוחות (לפחות אלו שהן הפיכות). בכל יום מחדש אני בוחרת בהן מחדש. לכן הזמינות של האפשרויות הפחות "מקובלות" חשובה לא רק עבור מי שרוצה לבחור בהן, אלא גם עבור מי שרוצה לבחור בדרכים ה"נורמטיביות".

זו גם אחת הסיבות שבגללה הטבעיות של הבחירה הלא-שגרתית של הצעיר שלנו (והטבעיות שבה הסביבה שלו מקבלת את הבחירה הזו) משמחת אותי אפילו יותר מהתעוזה הטמונה בבחירה הזו. הטבעיות הזו מקרבת אותנו ליום שבו דרכים רבות יותר ומגוונות יותר יהיו "נורמטיביות" ו"מקובלות" ופתוחות לכולם ולכולן. יותר בנים יוכלו למצוא את האהבה שלהם בריקוד וללכת בעקבותיה, ובנים שיבחרו אחרת יעשו זאת בגלל שהם יעדיפו באמת ובתמים את הכדורגל, גם אם האפשרות של הריקוד תהיה פתוחה וזמינה עבורם. יותר בנות ונשים יוכלו למצוא את מקומן במגמות פיזיקה, בפקולטות להנדסה ובספורט התחרותי, ואחרות יוכלו לבחור בכנות בדרכים שנחשבות "נשיות". וגם תהיה לכל אחד ואחת האפשרות לשלב בין אהבות שונות מסוגים שונים, בלי גבולות של "נשי" ו"גברי". (פמיניזם אופטימי, כבר אמרתי?)

על הבטחון והאהבה

לא פחות ממגוון האפשרויות, תלויה ההתפתחות של האוטונומיה האישית גם ברשת הבטחון שמקנה לאדם סביבתו הקרובה — ההורים, בן או בת הזוג, הילדות והילדים, המשפחה הקרובה והרחוקה, החברות והחברים. זו רשת שנוצרת דרך התמיכה והאהבה, החיזוק והשמחה, והיא זו שמאפשרת לכל אחד ואחת לבחור את הדרך. רשת הבטחון הזו חשובה גם כשהבחירה היא בדרך ה"רגילה" וגם כשהדרך הנבחרת היא, בפראפרזה מעודנת למילותיו של רוברט פרוסט, The Road Less Taken. זו הרשת שאיתה גדלתי כילדה, כנערה וכאישה בוגרת, וזו הרשת שאנחנו משתדלים לספק לילדינו. נראה לי שלפחות בחלק הזה של גידול הילדים הצלחנו.

בילי אליוט

יומיים לאחר מופע הסיום של הצעיר, לקחתי אותו לראות את הגרסה הישראלית (והמשובחת ביותר! לכו לראות!) של המחזמר "בילי אליוט". הפוסט הזה כבר התארך הרבה מעבר למתוכנן, אז לא אכביר מילים על המופע המעולה, על ההפקה המושקעת, על השירים והריקודים ועל ההתרגשות הגדולה לראות את הילד שלי מרותק לעלילה, נפעם מהריקודים ורוקד בכסא. אני לא נוטה לבכות בהצגות או בסרטים, אבל במופע הזה הדמעות הגיעו מעצמן. הן הגיעו בעיקר בסצנה שבה בילי והמורה שלו לריקוד, הגברת וילקינסון, קוראים ביחד את המכתב שהשאירה לבילי אמו המנוחה — מכתב שבו היא כותבת לו:

In everything you do
Always be yourself

וגם מזכירה לו שהיא תמיד איתו.

לא יכולתי שלא לחשוב על אמא שלי, שבטח הייתה מגיעה איתנו להופעה של הצעיר, יושבת איתנו בקהל ומתרגשת לראות את הנכד שלה רוקד על הבמה.

ולבסוף, התרגשתי מהתובנה שצמחה בי לאורך הצפיה במופע: חשבתי על כך שאני מאוד שמחה שלצעיר שלנו יכולנו לספק שני דברים חשובים שחסרו לבילי אליוט, לפחות בתחילת הדרך: תמיכה מוחלטת בבחירה שלו ומשאבים כלכליים לפתח את האהבה ולצעוד בדרך שבה בחר. שני אלו אינם מובנים מאליהם.

אין לי מושג אם הריקוד יתפתח לכדי מקצוע או שיישאר תחביב, וזה בכלל לא משנה. כל עוד הילדים שלנו ידעו לזהות את הדרכים שמשמחות אותם ושבהן הם יוכלו להתפתח ולצמוח, כל עוד הם ידעו שאנחנו תומכים בהם בכל דרך שבה יבחרו, אנחנו נהיה מאושרים. ובבוא היום, כשיהיו להם ילדים משלהם (אם יבחרו להפוך להורים, כמובן…), נשמח מאוד אם הם ינחילו את זה גם לילדיהם.

ולסיום, אחד הקטעים היותר מהפנטים של המחזמר (אבל אם עוד לא הייתם במופע ויש לכם תוכניות ללכת אליו, חכו קודם לראות את הקטע הזה בלייב).

 

3 תגובות בנושא “תעשה מה שאתה אוהב”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *