בלוז ינואר-פברואר

כבר 23 שנים, כשמגיע ינואר, מגיעה איתו גם עצבות. עצבות כזו שלא משתקת, אבל מלווה כל רגע לאורך החודש. זה החודש שבו נערכת האזכרה לאבא שלי. בחמש השנים האחרונות מתפרש הבלוז על חודשיים, כי חוץ מהאזכרה בינואר, נוספה לנו אזכרה לאמא שלי בפברואר. אצלנו במשפחה התקופה הזו מכונה "עונת האזכרות" (הומור שחור וזה). בכל אופן, בזכות הבלוג, השנה יש לי מקום לתמלל את הבלוז. פוסט בארבעה חלקים.

עיר מקלט

כתבתי כאן פעם שאמא שלי באופן קבוע הייתה עוברת בחודש ינואר למוד של "טייס אוטומטי". עושה מה שצריך, כי אי אפשר להסתגר בבית חודש שלם, אבל משהו בחיות שכל כך אפיינה אותה היה נעלם לחודש. אני דווקא הצלחתי עם הזמן להחזיר לעצמי את ינואר. התרגלתי לאין קץ של אין-שובו של אבא שלי. החיים כל כך השתנו מאז ואבא כבר מזמן לא "חסר" לי בשגרת היומיום. איכשהו גם תמיד הצלחתי להטביע את עצמי בעבודה בינואר, כשתאריך האזכרה שנקבע בדרך-כלל לשבוע האחרון של החודש שימש כדדליין: לסיים עוד פרק בתזה, לסיים את כיווני המחקר של הדוקטורט, לסיים את הצעת המחקר.

IMG_1420אבא שלי קבור באילת משום ששם גרנו כשהוא מת. עם השנים עזבנו את העיר, קודם אני, אחר כך אחותי ואחי ובסוף גם אמא שלי. כך יצא שבכל שנה, באחד מסופי השבוע של חודש ינואר, היינו מתקבצים כולנו ביחד באילת לאזכרה. תמיד הצטרפו אלינו גם בני ובנות משפחה, חברות וחברים — חלקם הגיעו איתנו לסוף השבוע וחלקם גרים באילת. עבורנו לקבר עצמו אין משמעות מיוחדת — מצבת אבן פשוטה שמציינת את השם ואת תאריכי הלידה והפטירה, וחרוטות עליה המילים שמדהימות אותי יותר ויותר ככל שאני מתבגרת: "בן 40 במותו". אבל האזכרה בכל שנה נתנה לנו הזדמנות להתכנס ביחד כל המשפחה, לא רק לחצי שעה מסביב לקבר, אלא לסופשבוע שלם שהיה בו עצב אבל הייתה בו גם הרבה שמחה. הרבה יחד.

בינואר 2011 נסענו כהרגלנו לאילת. ציינו 18 שנים למותו של אבי. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל כולנו הרגשנו שזו הייתה אזכרה אחרת מהרגיל. ליד הקבר שיתפתי את הנוכחות ואת הנוכחים במחשבות שלי על כך שעברו 18 שנים. זה גיל של בגרות, של השלמה. אני גם זוכרת שאותו סופשבוע היה מהנה במיוחד. היחד היה עצום ומעצים. היה מרגש לראות את סבא שלי שר שירים לנין שלו, בנה הבכור של אחותי, שנולד כמה חודשים קודם לכן — אותם שירים שהוא שר לנו כשאנחנו היינו ילדים קטנים.

על הבדידות

ואז, בפברואר 2011, שבועיים וחצי אחרי האזכרה, אמא שלי נפצעה קשה בתאונת דרכים ונפטרה שבועיים לאחר מכן. זו הייתה שנה איומה, וכששוב הגיע ינואר, הוא נחת עליי במלוא העוצמה. הרגשתי כאילו כל השנים נתתי לאמא לסחוב בעצמה את האבל ואת הכאב של כולנו, ועכשיו אין מי שתישא את כל זה עבורנו.

הקושי המחודש של ינואר היה קשור גם לכך שכמה חודשים אחרי שאמא שלי נהרגה, אחותי ואחי עברו לחו"ל בעקבות העבודה. אצל שניהם היה מדובר בתהליכים ובמחשבות שהתחילו עוד לפני התאונה וסביר שהיו מתרחשים גם אלמלא התאונה. אחותי מצאה תפקיד נפלא ועברה עם משפחתה לארצות-הברית, וכמה חודשים לאחר מכן הודיע לי אחי שהוא התקבל למשרה חלומית בפריז. שמחתי מאוד עבור שניהם, והסתובבתי מנופחת מגאווה של אחות גדולה פולניה.

עם השמחה והגאווה, המחשבה השניה שעלתה בי ברגע ההודעה של אחי הייתה: השנה אני לבד באזכרה.

האזכרות מאז באמת הפכו להיות קשות. אני משתדלת לדבוק במסורת של סופי שבוע באילת ובשילוב בין פסק הזמן הנחוץ מהשגרה העמוסה לבין האזכרה. אני גם תמיד מוקפת באהבה, בבני המשפחה, בבנות המשפחה, בחברות ובחברים. אבל עדיין, בכל אחת מהאזכרות בשנים האחרונות, יש רגע שבו אני מרגישה בדידות איומה. לבד לגמרי. במקום להיות ארבעתנו ביחד סביב הקבר של אבא שלי, נשארתי אחת.

DSCN1367האזכרות מאז 2011 כבר לא מזכירות לי רק את אבא שלי. הן מזכירות לי בעיקר את היחד שהיה לנו עד פברואר 2011 וחסר לי כל כך. החסר הזה מורגש לא רק בסופי השבוע באילת פעם בשנה. היומיום

זה חלק מאלבום שהכנו לקראת יום השנה הראשון למותה של אמא שלי, והכיל תמונות רבות ומתכונים. אולי בהזדמנות אעלה את האלבום כולו.
חלק מאלבום שהכנו לקראת יום השנה הראשון למותה של אמא שלי, והכיל תמונות רבות ומתכונים. אולי בהזדמנות אעלה את האלבום כולו.

שלי, כל השנה, כלל את שלושתם. לאורך השנים לאחר שעזבנו את אילת ועד לתאונה, כולנו התקבצנו כך שהפרידו בין בתינו 10–15 דקות נסיעה. ופתאום, בתוך כמה חודשים, התפזרו לי כולם לכל הכיוונים. פתאום משגרה של ימי שישי שבהם כולנו מתכנסים אחר הצהרים אצל אמא בפתח תקוה, מנשנשים את סלט תפוחי האדמה החמים, נהנים מארוחת ערב של מרק עם קניידלעך וקוסקוס עם ירקות, נזרקתי לחיים החדשים.

זו הסיבה שהשיר "מתנות קטנות", שאמור ללחוץ על הבלוטה המשפחתית שמחממת את הלב, הוא בלתי נסבל עבורי. הוא מזקק את כל מה שחסר. זה לא שאין לי בכלל: התברכתי במשפחה הנפלאה של בן-זוגי, שאיתה אנחנו מבלים חלק גדול מערבי שבת. יש לי את המשפחה שאמא שלי בנתה עבורי בשנים שלאחר מותו של אבי. גם אספתי לעצמי חברות שהן כמו משפחה, ושאיתן אני חוגגת את החגים ואירועים משפחתיים. התרגלתי לשגרה של החיים הרחק מאחותי ואחי ושל קשר שנשאר הדוק ומשמעותי גם אם מפרידים בינינו מאות ואלפי קילומטרים. אבל הגעגוע לימי השישי של פעם לא מרפה.

איך נִסְפָּר זמן?

לא מזמן חברה שלי, שאמהּ נפטרה לפני כמה חודשים, תהתה בפייסבוק: עד מתי עוד אספור בחודשים את הזמן שחולף? אחותה ענתה לה שזה אולי נשמע מוזר, אבל זה קצת כמו אחרי לידה: קודם סופרים בימים, אחר כך בשבועות, בחודשים ובסוף בשנים. עניתי לשתיהן שזה בכלל לא מוזר. בפוסט הראשון בבלוג הזה כתבתי שהאובדן דומה מאוד ללידה: החיים מתהפכים וחיים חדשים מתחילים. איתם מתחילה גם הספירה מחדש: בימים, בשבועות, בחודשים ובשנים.

חמש שנים עברו מאז התאונה של אמא שלי. אני כבר מזמן לא סופרת אותן בשבועות או בחודשים. אבל גם ברור לי שזה חמש. אני לא צריכה להיזכר או לחשב. זה עדיין קרוב וטרי. 23 שנים זה אחרת. זה פרק זמן כזה שלפעמים אני צריכה לחשב אותו. רגע, באיזו שנה אנחנו? כמה זמן עבר מאז 1993? הזמן נספר ומורגש אחרת ככל שהוא חולף.

הספירה של הזמן קצת מוזרה כי הזמן של אבל הוא לא באמת לינארי (זמן באופן כללי הוא לא באמת לינארי, אבל זה נושא לפוסט נפרד). כמעט כולם מכירים את הרעיון של חמשת שלבי האבל (הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון והשלמה), הקרויים גם "מודל קובלר-רוס" — כשמה של הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס שפיתחה את המודל. כל מי שחווה או חוותה אובדן גדול או שבר גדול אחר, מכירה היטב את השלבים האלה. המודל מאפיין לא רק אבל בעקבות מוות, אלא גם התמודדות עם מחלה קשה של האדם או של הקרובים לו, פרידה מבן או בת זוג, גירושים של הורים וכו'. בינינו, מי מאיתנו לא עבר כאלה משברים בחיים? (יש לי חברה שאמרה פעם שלהגיד למישהו "שלא תדע עוד צער" — מה שנהוג לומר בזמן אבל — זה כמו לאחל לאדם שמולנו למות ממש מהר, כי צער הוא בלתי נמנע והוא חלק בלתי נפרד  מהחיים.)

בכל אופן, המודל של שלבי האבל בנוי לכאורה באופן לינארי: האדם אמור לעבור משלב אחד לשלב הבא לפי הסדר, עד שהוא משלים עם האובדן (או עם המשבר) וממשיך בחייו. בפועל, כל התחושות האלה מגיעות בגלים ובמעגלים. אני אוהבת לראות את זה (כמו את החיים באופן כללי) כספירלה. ההשלמה נוטה להגיע בתשלומים. בכל פעם אני מצליחה להשלים עם רובד אחר ועמוק יותר באובדן. בכל פעם השלבים הקשים מתקצרים קצת, נהיים אחרים. אבל הם גם אף פעם לא נעלמים לגמרי.

הזמן מקל, הוא עוזר לכסות את הפצעים ומאפשר להמשיך לחיות לצד הכאב. ככל שעובר הזמן קל יותר לא להרגיש את הכאב בכל רגע ובכל נשימה. קל יותר לחיות לידו. הוא הופך להיות פחות משתק. אבל גם הזמן שחולף לא יכול להעלים את הכאב לגמרי, ואפילו לא להקהות אותו. הכאב נהיה אחר, הוא לא קבוע, אבל הוא תמיד שם.

אל תצפו ממני לא לכאוב, גם אם עברה שנה, או חמש, או 23 שנים.

"לחזור לעצמי"

הקשרים שלנו עם האחרים, ובעיקר הקשרים שלנו עם האנשים הקרובים לנו ביותר, הם לא רק קשרים. הם חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו. חלק מאיך שאנחנו תופסים ותופסות את עצמנו בעולם הזה. לכן, האובדן של אדם קרוב אינו רק אובדן של האדם. הוא גם לא רק אובדן של החלק בחיים שלי ובשגרה היומיומית שלי שאותו אדם היווה. האובדן של אדם קרוב הוא גם אובדן של חלק מהזהות העצמית שלי.

הזהות העצמית כבת-של
הזהות העצמית כבת-זוג של
הזהות העצמית כאמא של
הזהות העצמית כאחות של
הזהות העצמית כחברה של

הזהות של כל אחד ואחת מאיתנו מורכבת מהמון חלקים. חלק מהם קשורים להפרדה בינינו לבין האחרים — הזהות הנבחנת והנפרדת שהיא רק שלי. חלקים רבים אחרים בזהות שלנו נובעים מתוך הקשרים שלנו עם האחרים: עם בנות ובני משפחה, עם חברות וחברים, עם הילדים וההורים שלנו, עם קולגות בעבודה. למעשה, כל החלקים בעצמיות שלנו קשורים אלו באלו: העצמיות הנבחנת והנבדלת היא זו שמאפשרת לנו ליצור את הקשרים החזקים והבונים עם האחרים, והקשרים החזקים והבונים הם אלו שמאפשרים לנו לפתח את העצמי-הייחודי. החלקים השונים באישיות שלנו ובעצמיות שלנו בונים, מפרים ומחזקים אלו את אלו. אי אפשר להפריד ביניהם, וכולם ביחד מהווים את השלם שהוא אני.

כשאחד החלקים האלה פתאום נעלם או משתנה מאוד, ההשפעה על ההיבטים האחרים של העצמיות שלנו ועל הזהות העצמית שלנו היא עצומה. המעבר מהזהות העצמית שלי כבת-של לזהות העצמית שלי כיתומה משפיעה גם על הדרך שבה אני תופסת את עצמי כבת-זוג וכאמא. היא גם מטלטלת את האופן שבו אני תופסת את עצמי כאינדיבידואלית בעולם הזה.

יש מן ציפייה כזו, שזמן מה אחרי מהפך גדול בחיים, האדם "יחזור לעצמו". זה בולט במיוחד אצל נשים לאחר הלידה ואצל נשים וגברים שחוו אובדן גדול. נותנים לנו פרק זמן שבו מותר לנו להיות "לא-עצמנו" אבל מצפים שאחרי כמה שבועות, חודשים, שנה-שנתיים לכל היותר, "נחזור לעצמנו".

איזה מושג מתעתע זה "לחזור לעצמי". לאיזה "עצמי" הם מתכוונים בעצם? העצמיות של כל אחד ואחת היא דינאמית, משתנה ומתפתחת כל הזמן. ה"אני" של היום זו לא ה"אני" של לפני שלוש, ארבע, או עשר שנים. על אחת כמה וכמה אחרי שבר גדול או שמחה גדולה שמשנים את החיים בבת אחת.

אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי דרך האובדן הוא לא לצפות מעצמי "לחזור לעצמי" אלא לקבל לאט את השינוי בזהות העצמית שלי, למצוא עם הזמן את העצמי החדשה ולהתרגל אליה. ואם את או אתה תומכים במישהו שחווה אובדן גדול או מהפך גדול בחייו, אל תחשבו על התפקיד שלכם כעזרה לאדם האחר "לחזור לעצמו" אלא כעזרה לחפש ולמצוא את עצמו החדש. החיפוש אחר העצמי, מספרת לנו ג'ניפר נדלסקי, הוא פרוייקט דינאמי שנמשך חיים שלמים ואינו יכול להתבצע אלא בשיתוף עם האחרות והאחרים בחיינו ובעזרתם.


So much has changed and been rearranged
And I see that I've lost
What made me so sure that I could endure
How hard it is to live and lose and live again
And never understand

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *