הכוח מתעוררת

על מלחמת הכוכבים, משפחה, נוסטלגיה, פמיניזם אופטימי ומה שביניהם.

חיכיתי בסבלנות שבוע שלם לפני שכתבתי פוסט על הסרט החדש בסדרת מלחמת הכוכבים — "הכוח מתעורר". בשלב הזה אני מניחה שרוב חברותיי וחבריי (לפחות אלו שחשוב להם שלא יספיילרו להם את הסרט) כבר ראו אותו. אם עוד לא ראיתם/ן ולא בא לכם/ן ספוילרים, זה לא פוסט בשבילכם/ן (או שתוכלו לקרוא עד הנקודה שבה יתחילו הספוילרים ואמליץ להפסיק את הקריאה).

ביום שישי שעבר, יום אחרי הבכורה, הלכנו בהרכב מלא ובהתרגשות רבה לראות את "הכוח מתעורר". בנזוגי ואני, כל אחד ואחת בנפרד, ראינו כילדים את הסרטים המקוריים בסדרת מלחמת הכוכבים. אני זוכרת שאהבתי אותם, אך לא גדלתי כ"גיקית" (בכל זאת, שנות השמונים, אילת, בלי אינטרנט — לא היו לנו הרבה אופציות חברתיות להיות גיקים). נכנסתי לעולם המד"ב בהנאה רבה כשפגשתי את בנזוגי אי-אז לפני כמה וכמה שנים.

כשב-1999 יצא הסרט הראשון בסדרה, "אימת הפנטום",[1] כבר היינו נשואים. הייתי אז סטודנטית בשנה השניה ללימודים ואני זוכרת את זה כחגיגה גדולה. אהבתי מאוד את "אימת הפנטום", ואני אוהבת אותו עד היום (כן, אני יודעת שאני כופרת בעיקר, וכחובבת מושבעת של מלחמת הכוכבים אני אמורה לזלזל בטרילוגיה ההיא, אבל את "אימת הפנטום" ראיתי המון פעמים ואפילו ממש ממש נהניתי). קולנוע רב חן, תל אביב, עם כל החבר'ה ומערכת חדישה של דולבי סראונד.

חלפו להן השנים, נולדו הילדים, ואם יש משימה שהצלחנו בה היטב כהורים, זה לגדל שני בנים גיקים לתפארת. משפחה שכזו, שבסופי שבוע עושה מרתוני ד"ר הו והולכת ביחד לכנסים של מד"ב ופנטזיה, בארץ ובחו"ל. לכן, כשבשישי שעבר הלכנו כולנו לסרט החדש, לבושים במיטב החולצות (יצא שכולנו הלכנו על הדפס של דארת' וויידר, וצעיר הבית אפילו התחפש לדמותו), ההתרגשות שלי הייתה גדולה מאוד. מילדה קטנה בקולנוע אורלי בחיפה, ליד חנות הצמר של סבתי, שרואה את "שובו של הג'דיי", לסטודנטית צעירה ונשואה טרייה שרואה את "אימת הפנטום" עם החבר'ה, ועכשיו — אמא לשני בנים מתבגרים ששותפים לאהבה.

ועל כל השמחה וההתרגשות הזו, נוסף גם הסרט עצמו, שהיה נהדר. מה שקפץ לי בראש לגביו עוד בזמן ההקרנה היה: old school, yet surprisingly better.

[שונאי הספוילרים, ייתכן שכאן תרצו להפסיק לקרוא, אם כי שלוש הפסקאות הבאות עדיין לא מספיילרות יותר מידי.]

אז כן, יש בו המון התכתבויות עם הסרטים הישנים — יש שיגידו (ובמידה מסוימת של צדק) שקצת יותר מידי. גבול דק למדיי עובר בין לחיצה על בלוטות הנוסטלגיה באמצעות רפרנסים לסצנות מהסרטים הראשונים והחזרתן של הדמויות האהובות (ולצורך העניין, גם המילניום פאלקון היא דמות לכל דבר), לבין שחזור של העלילה ההיא ושל סצנות רבות. הסרט בהחלט היה על הגבול הזה, עם נטיה קלה לשחזור, אבל אני סולחת לו בלב שלם משתי סיבות. קודם כל, אני מוצאת ערך בפני עצמו בלחיצה חזקה על בלוטות הנוסטלגיה, ששולחת זרמים חמים ונעימים בלב ובגוף. בחיי שלא ציפיתי לאיזו עלילה מרתקת ומתוחכמת. באתי להתרגש ולהנות, והסרט ענה על שתי הציפיות האלה במלואן.

אבל יותר מכך, הופתעתי (ממש!) לקבל את הז'אנר האהוב (אף אם הממוחזר) על מגש פמיניסטי מאוד. אפילו קצת קינאתי בנערות של היום שזה המגש שעליו הן מקבלות את מלחמת הכוכבים. זה היה בעיניי ההבדל העיקרי והנפלא בין הסרטים הישנים לבין הסרט החדש.

כמו שכבר כתבו לפניי בפוליטיקלי קוראת ובבלוג המבקרות, אחד החידושים בסרט הוא הריבוי של נשים על המסך: בכל סצנה ובכל "מחנה" יש גברים ונשים. יש גברים ונשים בשוק העני בכוכב הנידח, יש גברים ונשים בין חיילי האימפריה (ה-storm troopers) — כולל מפקדות ומפקדים, יש גברים ונשים בחדר הבקרה ובכוחות המורדים. גם לא נעשה מזה עניין גדול. הן פשוט שם וזהו. המובנות-מאליה של נוכחות הנשים בכל הסצנות היא אחד הסממנים המעודדים לשינוי שחל בארבעת העשורים האחרונים, מאז יצא הסרט הראשון בסדרה. מדע בדיוני ופנטזיה, אגב, אכן נחשבים לז'אנרים שבהם יותר קל לפרוץ גבולות של מיניות ומגדר. אחרי הכל כשמדובר במה שקורה ממש מזמן ובגלקסיה רחוקה רחוקה, והוא לא באמת "אצלנו" ו"שלנו", הגבולות הופכים פתאום להיות יותר נזילים (תראו, למשל, את אחד הדיונים הרבים שרצים ברשת בימים אלו, על כך שסיפור האהבה הגדול בסרט הוא בעצם בין שני גברים). אני לא בטוחה אם כבר יש כתיבה אקדמית על פריצת הגבולות המגדריים והמיניים במד"ב (הנה נושא מעניין למאמר או שניים בעתיד), אבל זה בהחלט משהו שעלה לדיון בפאנלים ובהרצאות בכנסי מד"ב ופנטזיה שנכחתי בהם.

[שונאי הספוילרים, כאן תהיה נקודה טובה להפסיק לקרוא.]

היוצרים והיוצרות של הסרט לא מסתפקים בנוכחות של נשים בכל הסצנות, אלא גם קורצים ליוצרים של הסרטים המקוריים ומגחיכים את השוביניזם שאפיין אותם אי אז (ומכיוון שחלק מהיוצרים של הסרט הנוכחי היו שותפים גם לסרטים המקוריים, יש כאן גם קריצה לעצמי שלהם מאז). באחת הסצנות שמתכתבת (עד כדי כמעט שחזור) עם סצנות מהסרטים הישנים, נכנסים הגיבורים לבר אפלולי מלא בחיזרים. על אחת הספות רואים הצופים חיזר גדול מימדים שמתרפקת עליו אישה צעירה.

הרפרנס ברור: הנסיכה ליאה בסצנת הביקיני המוזהב המפורסמת, יושבת למרגלות ג'אבה דה האט.

רק שבסרט החדש האישה קמה ממקומה ומודיעה במכשיר הקשר שלה "הדרואיד שאתם מחפשים נמצא כאן". היא כבר לא שבויה כבולה בשלשלאות שנועדה לקשט. היא סוכנת.

סצנה נוספת שמגחיכה עוד יותר את השוביניזם הישן, מתחילה במרדף בשוק. הרודפים: חיילי האימפריה. הנרדפים: ריי — אחת מגיבורות הסרט החדש (שתכף אדבר עליה עוד קצת), ופין — גיבור חדש נוסף. במהלך המרדף פין נופל ומתעלף בעוד שריי ממשיכה להלחם ברודפיה ולהתחמק מהם בהצלחה רבה. כשהיא מגיעה לפין ורוכנת מעליו הוא מתעורר בבהלה ושואל אותה: "את בסדר?!" והיא? היא מסתכלת עליו במבט מופתע של: "מה נסגר איתך?!" (ויש סצנות נוספות שמציגות היפוכים מגדריים, חלקם קצת חלשים ומאולצים וחלקם טובים וחזקים, דווקא משום שההיפוך בהם מרומז.)

מעבר להנאה הרבה מהקריצות ומההיפוכים המגדריים (וגם מצעיר הבית שישב לידי וזיהה בהצלחה את רוב האלמנטים הפמיניסטיים בסרט), תהיתי גם באיזו מידה הסרט עובר את "מבחן בכדל", שהוא אחד מכללי האצבע המוצלחים לבחינת ייצוג נשי בסרטים ובסדרות. בקצרה, זה מבחן שכדי לעבור אותו על סרט למלא שלושה תנאים פשוטים:

לכלול לפחות שתי דמויות של נשים שיש להן שם
לכלול סצנות שבהן הנשים מדברות זו עם זו
לפחות חלק מהשיחות האלה הן לא על גברים

זה די מדהים כמה הרבה סרטים — גם כאלה מהשנים האחרונות — לא עוברים את המבחן הזה, או עוברים אותו ממש בקושי.

אז "הכוח מתעורר" אומנם עובר את מבחן בכדל, אבל לא בקול תרועה רמה כמו שהיינו מצפות ומצפים מסרט כזה (אמ;לק: יש בו ארבע נשים עם שם, רק שני דיאלוגים בין נשים, אך שניהם לא סובבים כמעט סביב גברים).

יש בסרט הרבה נשים בכל הסצנות, אך נשים עם שם יש רק ארבע (או לפחות ארבע שאני מצליחה לזכור). הראשונה היא, כמובן, הגיבורה ריי, שאותה משחקת דייזי רידלי, והיא נפלאה ונהדרת, חכמה, חזקה, בעלת תושיה, אך גם רגישה. בקיצור, דמות מורכבת שהיא כל מה שהיינו מצפות ומצפים מגיבורה פמיניסטית. אך רק היא מופיעה בעקביות לאורך הסרט כולו. שחקנית מרכזית נוספת היא קארי פישר הנהדרת בתפקיד הגנרלית ליאה, שבסדרה המקורית הייתה הנסיכה ליאה ובינתיים התבגרה והזדקנה וגם הפכה לגנרלית (בחירה קצת תמוהה — כאילו שאי אפשר להיות גם נסיכה וגם מפקדת המורדים, אבל מילא). פישר משחקת את אותה הדמות ששיחקה בסרטים המקוריים, רק כעבור כמה עשורים. על כך כתבה צפי סער לא מזמן בהשתאות שבניגוד לליהוק ההוליוודי המקובל של נשים צעירות לתפקידים של נשים כאילו-מבוגרות (לא נדיר למצוא נשים שמשחקות את האמהות של שחקנים-גברים הצעירים מהן בשנים ספורות), הגיל של הגנרלית ליאה תואם את גילה של השחקנית. יותר מכך: אין שום נסיון "להצעיר" אותה באמצעות איפור, שיער צבוע, או אפקטים אחרים. גם זו נקודת זכות גדולה של הסרט החדש. אבל הדמות של ליאה מופיעה בקטעים מעטים יחסית ואינה מלווה את הסרט כולו.

שתי דמויות נשיות נוספות הן פאזמה, שהיא מפקדת במסדר הראשון של האימפריה (דמות מאוד שולית, אך עדיין בעלת שם), ומֵז — חיזרית חביבה שתכף נגיע אליה.

אז ארבע נשים עם שם, ורק אחת מהן מופיעה לאורך הסרט כולו. זה לא מפתיע, אם כן שמבין כל הסצנות בסרט שאורכו שעתיים ורבע, רק שתיים כוללות דיאלוג בין שתי נשים. אבל למעשה, רוב הסצנות בסרט כוללות גם גברים וגם נשים, ואף אחת מהן לא מנוהלת כ"הי, גיבור חזק, בוא תציל אותי!". לפעמים, כאמור, אפילו להפך. זה מעורר מחשבה על הצורך, אולי, לעדכן (ולעדן) קצת את מבחן בכדל כך שיבדוק גם את אופי הסצנות המעורבות ולא רק את הסצנות של נשים בלבד.

בכל אופן, בשני הדיאלוגים הנשיים בסרט יש ברקע גם דמות גברית שקשורה לנושא הדיאלוג, אבל בשני המקרים הדמות הגברית היא רק התפאורה של השיחה, והעיקר מצוי בעוצמה שבין הנשים. שתי הסצנות האלה הן בעיניי שתיים מן הסצנות החזקות בסרט. לכן, בסופו של דבר, הסרט (לפחות לדעתי) עובר את המבחן.

[שוב מזכירה, ספוילרים כאן — אל תקראו אם עוד לא ראיתם/ן. עדיין כאן? רוצו לראות!]

הסצנה הראשונה היא שיחה בין ריי לבין מז. מז היא חיזרית קטנת קומה וממושקפת, חכמה מאוד ויכולה לראות את הנפש של האחרים דרך עיניהם. היא לא רק "רוחניקית" כזו (ובמובן הזה היא שונה מאוד מהחיזר הקטן והחכם מהסרטים המקוריים, הלא הוא מאסטר יודה), אלא גם מנהלת ביד רמה מצודה שלמה ובר אפלולי, עושה עסקים, ומתווכת בין מי שצריכים להגיע לנקודה מסוימת בקצה הגלקסיה לבין אלו שיכולים להביא אותם לשם. והיא גם זו ששמרה לאורך שנים ארוכות על חרב האור של לוק סקייווקר. בסצנה המתרחשת במצודה של מז, החרב קוראת לריי. מז מבהירה לריי שזה *ה*כוח שקורא לה, ועוזרת לה לעשות את המעבר הסופי מהילדה היתומה שמנסה לאחוז בפנטזיה שהמשפחה שלה בכל זאת תחזור, אל עבר עתידה כלוחמת ואולי כאבירת ג'דיי של ממש (אבל את זה אני מניחה שנגלה בסרטים הבאים). שתי הנשים מביטות זו בעיניה של זו, והעוצמה אדירה.

סצנה שניה מתרחשת לקראת סוף הסרט, ברגע קצר ומכונן שבו מועבר (וירטואלית) שרביט הכוח מהגנרלית ליאה לריי. מסביבן המולה גדולה, אך נדמה שרק הן שם. זה רגע של שותפות גורל. כמעט שאין בו מילים, אבל הן גם לא באמת נדרשות.[2] הסצנה הזו נחתמת כאשר ליאה אומרת לריי: May the force be with you.

אז הסרט עובר בכדל חלקית, ויש עוד לאן לשאוף בסרטים הבאים. אבל בכל זאת הוא עוצמתי, מהנה מאוד ופמיניסטי לעילא. הכוח אכן התעורר בסרט הזה, והוא שימח לפחות פמיניסטית אופטימית אחת.

---

[1] הסבר קצרצר לאלו שאינם מכירים את מלחמת הכוכבים ובכל זאת קוראים כאן (יש כאלה?): שלישיית הסרטים הראשונה התחילה בסרט מספר 4 והמשיכה עד 6. עשור וחצי אחרי הסרט השישי, שובו של הג'דיי, יצא הסרט הראשון בטרילוגיה השניה של הסדרה: סרט מספר 1. "הכוח מתעורר" הוא סרט מספר 7 בסדרה, גם מבחינת סדר היציאה של הסרטים וגם מבחינה כרונולוגית של העלילה.

[2] ידידי גל אמיר מפרש את הסצנה הזו בצורה הפוכה לגמרי ממני. שווה לקרוא גם את הפרשנות המעניינת שלו.