איריס

תאריכים הם דבר מוזר. תאריך הוא עניין שרירותי. עוד יום בלוח השנה. אפשר לחשוב. הרי זה לא שבשאר ימות השנה המתים שלנו איתנו או שבימים אחרים האובדן שלהם אמור לכאוב פחות.

ובכל זאת, מגיע שוב יום השנה, או יום ההולדת, ופתאום הכל מציף מחדש.

את איריס הכרתי דרך דרור. דרור הוא בן דוד מדרגה שניה של בנזוגי, דן, ונפגשנו פעמיים-שלוש בשנה: בסוכות אצל אורה, בפסח אצל שולה, ובממוצע בעוד איזה אירוע משפחתי אחד בשנה. איריס הגיעה לראשונה לאחד ממפגשי סוכות, ו"נדלקתי" (בעיקר כשסיפרה שכמה שבועות לאחר מכן מתוכננת לה נסיעת שופינג ללונדון עם אמא שלה, לסיילים שאחרי החגים). לקח עוד קצת זמן, וחברה משותפת נוספת, והחיבור הושלם.

Facebook-20150723-100343

בזכות איריס גם התחזק הקשר שלנו עם דרור, כך שמאז אני מספרת שאת איריס הכרתי דרך דרור, אבל בעצם את דרור הכרתי דרך איריס.

ביולי 2010, קצת אחרי יום ההולדת ה-38 של איריס, הרעידו ארבע מלים את הפיד שלי בפייסבוק. "אחת מתשע… יאללה, מלחמה." באותו ערב התקשרתי לאיריס. "הי בובי, מה שלומך?" היא שואלת. "אני לא פרסמתי עכשיו פוסט אחת-מתשע-יאללה-מלחמה," עניתי לה. כמה ימים אחר כך נפגשנו בחנות של מילגה. בדיוק עברנו דירה ונורא רציתי לצ'פר את ילדיי בפינת טלוויזיה עם פופים. איריס, שמילאה את ביתה החדש בפופים, באה איתי לראות ולבחור. ישבנו לנו בבית קפה, הזמנתי אותה לארוחת בוקר של יום הולדת, והיא סיפרה על הגילוי של הגוש בשד בבוקר יום ההולדת שלה, על הבדיקות שעברה, ועל הדרך להחלמה. היום כבר מדברים בעיקר על ההחלמה, היא אומרת לי. 90% סיכוי. המשכתי ללוות אותה מרחוק, לשמוע ממנה דיווחים על הניתוח, ההקרנות, הטיפולים, ולקרוא באדיקות את הבלוג של דרור.

בפברואר 2011 החיים שלי התהפכו כשאמא שלי נהרגה בתאונת דרכים. דרור, איריס ודר הגיעו לנחם אותנו במוצאי שבת. איריס עם קרחת ושלושתם עם חולצות של "ילד פעם".

המצב מעורפל ולא ברור. איריס עוברת טיפולים, אבל מרגישה את הגוש גדל ושורף. שני פוסטים שדרור פרסם באפריל הסבירו למה. השני, "תאריך תפוגה", השאיר אותי חסרת אוויר.

החודשים עוברים. איריס ואני נפגשות מידי פעם ומדברות, אבל אני מרגישה שאני לא מצליחה להיות לגמרי איתה. בסוכות היא ודרור מארחים את המפגש המשפחתי המסורתי, ואני אומרת לדן בדרך הביתה: "חבל שאנחנו לא מגיעים לכאן יותר". ההרגשה הזו הולכת ומתחזקת ככל שעובר הזמן ובעיקר כשהמצב של איריס מתחיל להתדרדר. ולצידה, הולך ומתחזק הקושי להיות שם איתה. אני מתעקשת עם עצמי ומרימה טלפון, הולכת לבקר אותה מידי פעם בבית או כשהיא מאושפזת עם דלקת ריאות. אבל זה קשה.

בדיעבד אני יודעת שאחרי שנה של התמודדות עם המוות של אמי, היה לי קשה לקרב את עצמי שוב למוות. ידעתי גם שאיריס לא לבד, שיש לה ולדרור עזרה מכל הצדדים והכיוונים. ועדיין, עד היום נותרה בי תחושה של החמצה — שאולי בכל זאת יכולתי להיות שם בשבילה קצת יותר. זה משהו שרציתי להגיד לה, ולא הספקתי.

בדיעבד אני חושבת שבעיקר יכולתי להיות שם יותר בשבילי.

ביום ההולדת הארבעים שלה, שבועיים לפני שנפטרה, ארגנו לה החברות הטובות — המלאכיות של גולדי — מסיבה לתפארת. התמונות והסרטונים מהמסיבה עוררו בי משהו חדש. פתאום הבנתי את עוצמת החיים שסובבת אותה, פתאום ראיתי מעבר למוות הבלתי נמנע. זה איפשר לי להתקרב, ונתן לי הזדמנות להיות איתה לא מעט בשבועיים האחרונים לחייה. על כך אני אסירת תודה.

ביום חמישי, כמה ימים לפני האשפוז האחרון של איריס, הגעתי אליה הביתה וביליתי אחה"צ מהנה במיוחד איתה, עם דרור ועם דר. בכוח הכרחתי את עצמי באותו ערב לקום וללכת הביתה, כל-כך רציתי להישאר עוד, אבל היה כבר מאוחר.

2012-07-12 19.51.30

לפני שנפרדנו, אמרתי לאיריס שאני בכנס בתחילת השבוע, ושאתקשר ביום שלישי לבדוק מה שלומה ואם הספירות עלו מספיק כדי לקבל טיפול כימו נוסף ביום ראשון. בשלישי בצהרים שלחתי לה הודעה: מה שלומך יקירתי? עברת בסוף את הטיפול ביום ראשון? אין תשובה.

דקות ספורות לאחר מכן, דרור פרסם פוסט על אשפוז נוסף. חוסר האונים הזה, שמתפשט בגוף כשיודעים שרוצים לעשות משהו. משהו! אבל אין מה. בסוף מצאתי מה. "אולי תרשי לי בכל זאת לקנות עבורכם את המתנות למסיבת יום ההולדת של דר בגן?" שאלתי אותה. איריס הסכימה, ולמחרת קנינו ביחד את בקבוקי השתיה שדר תיתן במתנה לילדי הגן. ביחד, כי היא לא הסכימה לוותר לרגע על השליטה — אני בחנות, שולחת דרך הטלפון תמונות של אפשרויות שונות, והיא במחלקה בוחרת בדיוק את הדגם, את הצבע ואת הציורים.

בימים שאחרי גם הספקתי להיות איתה פעמיים במחלקה, בכל פעם למשך כמה שעות שהטעינו אותי באנרגיה והותירו אותי חסרת נשימה.

יום שני, 23.7.12. תאריכים.

מיום ראשון בערב הטלפון צמוד אליי. אני בודקת אותו בכל דקה. ופתאום מופיעה בו הודעה על פוסט חדש בבלוג של דרור. אין בו מילות פרידה מפורשות, אך הפרידה זועקת ממנו. השינה לא מגיעה בקלות. כל כמה דקות אני חוזרת ובודקת את הצג של הטלפון, עד שאני מחליטה להשתיק אותו וללכת לישון. בשמונה בבוקר אני מתעוררת משינה טרופה, ישר לתוך הצג שמודיע לי על שיחה שלא נענתה מדרור. לא צריך מלים נוספות. מתקשרת לדרור ומצליחה לשאול רק על הפרטים היבשים. מתי נפטרה. מתי ההלוויה.

מתקשרת להודיע למשפחה.

כותבת לאיריס הספד בפייסבוק ושולחת לה את השיר האהוב Streets of London

Capture

ממשיכה להסתכל על הטלפון ולרפרש את הפייסבוק, כאילו שמידע חדש עומד להגיע. כאילו שפתאום יכתבו לי שזו סתם מתיחה אכזרית. כשאני תופסת את עצמי עושה את זה בפעם העשירית ומבינה שאני לא יכולה לעשות כלום חוץ מזה, ושבעצם לא נותר מה לעשות, אני לוקחת את עצמי לחדר הכושר. בדרך מעדכנת גם את מרב, שאותה ליוויתי באותה התקופה בדרכה להחלמה מלאה (טפו, חמסה וכל מה שצריך). (כמה חודשים לאחר מכן, מרב פרסמה את הפוסט הזה.)

מאותה נקודה אני זוכרת בעיקר מערבולת של בכי וצחוק, של כאב בלתי נתפס עם אחווה וחברוּת כמו שרק איריס ידעה ליצור ולחבר. של קשרים שהתחילו בנקודה האיומה הזו והלכו והתחזקו. כמה מעגלים של חברות וחברים היא תחזקה באומנות מעוררת השראה. ואיך כל מעגל היה בטוח שהוא החשוב ביותר או לפחות אחד החשובים ביותר.

החיים ממשיכים, אני מאושרת עבור דרור שמוצא את הכוח ואת הדרך להמשיך לחיות ולאהוב.

הולכת באדיקות לביקורות תקופתיות אצל כירורג השד שלי ומזכירה גם לחברותיי.

מתרגזת בשביל איריס כשמדווחים בחדשות על מישהו שנפטר מ"מחלה קשה" כאילו ש"סרטן" זה כינוי גנאי שעדיין אסור לומר בקול.

מחייכת ונעצבת בכל פעם ששומעת את דני רובס שר את "הצגה".

ומידי פעם — כמו היום — גם עוצרת ומרשה לעצמי להתפרק.

אוהבת אותך, חברה יקרה, מתגעגעת, ומודה לך על כל הטוב שהספקת להכניס לחיי.

Facebook-20150723-101449

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *